איך מתארים את הלווית עמוס קינן בכל כך הרבה שגיאות

 

 

קמתי ביום שישי ופתחתי את "ידיעות אחרונות" ובו תיאור טקס ההלוויה של עמוס קינן ז"ל בבית העלמין בקיבוץ עינת. קראתי את הידיעה שכתב דני ספקטור ונדהמתי. האם שנינו היינו באותו מקום? כל כך הרבה טעויות!!!:

 

1. הכתב מדבר על שירת "חיילים אלמונים" שהוא, לדבריו, "המנון תנועת האצ"ל שבה היה חבר". ובכן, כל מי שקרא את מה שנכתב ביומיים האחרונים על קינן יודע שהיה חבר הלח"י וכי "חיילים אלמונים" שכתב אברהם "יאיר" שטרן הוא המנונה של לח"י.

 

2. בהמשך מציין הכתב י בשיר זה בחרה רונה קינן, בתו של עמוס קינן, לפתוח את טקס ההלוויה. העובדה היא שבשיר זה נסתיים טקס ההלוויה.

 

3. אחר כך נאמר: "כמה עשרות אנשים…הגיעו אתמול" – אני ראיתי כמה מאות, מגרש החניה של בית העלמין היה מלא.

 

4. "טקס ההלוויה נפתח בדברים שנשאה שלומציון קינן" – שלומציון לא היתה הראשונה. לפני דבריה נקראו כמה קטעים שכתב עמוס קינן מפי דוב'לה גליקמן ודורי מנור.

 

5. על דוב'לה גליקמן כותב הכתב כי הוא "בן זוגה של שלומציון". למיטב ידיעתי ולפי כל בדיקותי בגוגל גליקמן הוא בן זוגה של השחקנית ג'יטה מונטה.

 

 

לא בדקתי את הקטע על תהליך הקבורה ליד הקבר עצמו כיוון שלא עמדתי סמוך לקבר. די לי בשגיאות הללו. אני יכול לתאר לעצמי מה היה עמוס קינן כותב בתגובה לתיאור שכזה – "נח בשבע שגיאות- ההיה או חלמתי חלום?".

מודעות פרסומת

בוקר טוב מפלגתו של ברק

אז יש חוקה חדשה למפלגת העבודה, שישו בני מעי. ממש נפלא. ברק ופואד והרצוג, שמחון ועיני ווילנאי ובן סימון יתחבקו ויחגגו ובבחירות הבאות רבים מהם יאבדו את כסאותיהם. יש אלמנטים חיוביים בחוקה. טובה יציבות בראשות המפלגה ולא פריימריז כל כמה חודשים. אך את סעיף ההתמודדות המוקדמת תבע אהוד ברק כאשר ביקש להדיח את פרס אחרי הכישלון בבחירות 1996 (פרס אז קיבל 49.5% ו-34 מנדטים והעבודה היתה הסיעה הגדולה בכנסת). מה שדרש ברק מפרס אינו מחייב אותו כאשר העבודה היא הסיעה הרביעית בכנסת ולה 13 מנדטים בלבד. בעולם הנאור לאחר תוצאה כזאת ראש המפלגה ממהר לפרוש. אז עכשיו קוצרה תקופת כהונתו של ברק בחצי שנה, אם לא יוקדמו הבחירות. פשרה אדירה. סולם שהושיט עופר עיני להרצוג וברוורמן.

 

שמעתי הבוקר ריאיון עם ברק ב"הכל דיבורים". הדמוקרט הגדול מסביר הלכות התנהלות נכונה ל"מורדים" ותוך כדי כך מגלה חוסר ידיעה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. לידיעתו – בן גוריון ואנשי רפ"י פרשו ממפא"י ולא עזבו את הכנסת. אחר כך פרש בן גוריון מרפ"י כשזו הצטרפה למפלגת העבודה ונותר ח"כ בודד בכנסת. אז לא היו חסמים משונים לפילוג ואיש לא חשב שבשיטת הבחירות היחסיות חייב חבר כנסת שתרם לא מעט להצלחת מפלגתו להחזיר את המנדט שלו למנגנון מפלגתו. והיום – ברק וחבריו הצביעו בעד חוק מופז המאפשר לרבע מסיעת קדימה לפרוש אך מונע משיעור דומה לפרוש ממפלגת העבודה. זה מוסרי וצודק? רק בערכים המעוותים של חבורת ברק.

 

קיימת שאלה עקרונית חשובה מה מקומו של הח"כ היחיד בתוך סיעתו בשיטת הבחירות היחסיות. אם הוא חייב אוטומטית להצביע כעמדת ראשי מפלגתו אפשר להפוך את הכנסת לפורום של ראשי סיעות וכל אחד ילחץ על כפתור כמספר חברי סיעתו. נחסוך הרבה כסף. ומה קורה אם מפלגה נוטשת את מצעה ועקרונותיה כמפלגת העבודה בהצטרפותה לממשלת נתניהו, תוך ויתור על עקרונותיה ועל עמדותיה הבסיסיות, כמו בעניין הקרקעות?

 

במצב הקיים אין דרך למנוע פילוג במפלגת העבודה ויש לאפשר לארבעה לפרוש באותן זכויות שיהיו לשבעה חברים ב"קדימה" אם יימצאו כאלה.

 

חוק מופז: המשך הספירה לאחור של ממשלת נתניהו

 

 לפני שבועיים כתבתי בבלוג שלי באתר עבודה שחורה כי "מתחילה הספירה לאחור של ממשלת נתניהו. אני יודע למי ניתנה הנבואה מיום שחרב בית המקדש – לשוטים, לקטנים ולעיתונאים. בכל זאת אעז להסתכן ולומר כי במלאת מאה הימים הראשונים לממשלת נתניהו החלה הספירה לאחור לקראת מאה הימים האחרונים. אינני אומר בכך שמתקרבות הבחירות הבאות או שנתניהו לא יהיה גם ראש הממשלה הבאה, אבל בדרך הנוכחית, בהרכב ובמבנה העכשווי הממשלה הזאת הולכת לשום מקום, במקרה הטוב".

 

הוספתי וציינתי כי הבעיה "איננה שייכת למהות ההחלטות. אפשר להיות בעד מע"מ על ירקות ופרות או נגד, בעד מדינה שנייה או נגד, אך השאלה היא איך מחליטים ואיך מודיעים על כך. מותר לראש ממשלה לשנות דעתו מטעמים פוליטיים או מטעמי בינלאומיים השאלה איך עושים זאת ובאיזה עיתוי. אותם דרכי התנהלות פגעו בנתניהו בקדנציה הראשונה, באהוד ברק ובאהוד אולמרט. חשבנו שנתניהו הפיק לקחים כלשהם אך טעינו. בינתיים יש לנו לשכה לא מתפקדת ולא מתואמת. מינויים כושלים כמעט לכל התפקידים מן השרים, דרך חברי מועצות ועד לפקידות הבכירה. ככה לא בונים ממשלה."

 

לא תיארתי לעצמי כי התיזה שלי תקבל חיזוק תוך זמן כה קצר. במקרה של הפרטת מינהל מקרקעי ישראל עצם ההחלטה היא גרועה וכושלת מכל בחינה שהיא וההתנהלות סביבה רק הוסיפה חטא על פשע. נכון, כל המפלגות השותפות לקואליציה חתמו על תמיכה בהפרטה בהסכם הקואליציוני. אך מעטים ידעו או הבינו על מה הם חותמים.

 

רוב צירי ועידת העבודה שהצביעו כמוכי אמוק בעד הצטרפות לממשלה לא ידעו על אילו הסכמים חתמו עבורם מנהלי המשא ומתן, במיוחד בנושא שהוא מאבני היסוד הערכיים של המפלגה. כמובן, מותר לשנות גישה עקרונית. אך זאת רק לאחר דיון ממצה ולא במחטף, בעת שהכל מתעניינים אילו תיקים חסרי משמעות יחולקו לתומכים בהצטרפות לממשלה.

 

לאחר התבוסה בשבוע שעבר אכל נתניהו פחית תרד, הפגין שרירים ורוב השרים והח"כים הגיבורים שבו אל חיקה החמים של המשמעת הקואליציונית. רק רובי ריבלין ושלי יחימוביץ' הצטרפו אל המורדים והצביעו נגד חוק מופז. חוק מופז הוא אחד החוקים הפוליטיים המושחתים ביותר שנחקקו בכנסת מזה זמן רב. אמנם, אין כל קדושה בקביעה כי יש צורך בלפחות שליש מחברי סיעה כדי להתפלג. אך אם משנים את העיקרון הדבר חייב להיעשות על בסיס שוויוני – למשל, הפחתה משליש לרבע. אך אז מסתכן נתניהו גם בפילוג אפשרי בליכוד ולברק מובטח פילוג במפלגת העבודה. לכן קובעים נוסחה שרירותית כדי להרגיז את ציפי לבני. אם אמנם יתקבל התיקון בכנסת לא מן הנמנע שהנושא יגיע לבג"צ על יסוד הפגיעה בעקרון השוויון בכנסת.

 

מופז עצמו מודיע בגבורה רבה שאינו רוצה בחוק הזה. הניסיון ההיסטורי מחייב לקחת את הבטחותיו בזהירות רבה. ברור כי ברגע זה אין לנתניהו מה להציע למופז ולעוד ששה פורשים פוטנציאליים. הרי בפחות מתיק הביטחון או החוץ מופז לא יסתפק. וששת האחרים ירצו גם הם תפקידים ממשיים. הרווח היחיד של נתניהו הוא באיום שלו מול כוונות פרישה של העבודה או ישראל ביתנו או הבית היהודי. אך אלה ממילא לא מתכננים פרישה בקרוב כך שהמאמץ היה מיותר.

 

חוק סלומיאנסקי, שבינתיים לא עלה בגלל כעסו של נתניהו על הבית היהודי, הוא חוק שולי ולא חשוב. אני מוכן לתמוך בעיקרון החוק הנורבגי המלא אילו היתה לנו ממשלה בגודל סביר – 18-20 שרים, במספר שאי אפשר לשנותו בנקל.

 

 

אבל, במצב הנוכחי כאשר יש לנו אינפלציה דוהרת בשרים וסגני שרים הכנסת החוק הנורבגי, גם אם בשלב ראשון במתכונת מצומצמת, היא מרשם בדוק לשחיתות מתרחבת ולבזבוז אדיר. לכן, לא יקרה שום אסון לאומי אם ניסן סלומיאנסקי לא יהיה ח"כ. מה אפשר לעשות שציבור הבוחרים לא נתן כוח רב לבית היהודי. גם במפלגות אחרות נפלו ח"כים לא פחות מוצלחים ממנו.

 

בכל מקרה גם אם יעבור חוקי מופז והפרטת הקרקעות הנזק לתדמית הממשלה כבר נגזם. אהוד ברק גם גרם לפיחות נוסף במה שנותר מכבודה האבוד של מפלגת העבודה. אין לי ספק ששר הביטחון, אהוד ברק, עובד קשה ומגיעה לו חופשה מדי פעם. אך ספק אם השבוע לפני האחרון של מושב הכנסת היה המועד המתאים לנופש תענוגות באירלנד ובלונדון. חופשת הכנסת ארוכה דיה וניתן למצוא בה די זמן לחופשה. עכשיו, לאחר שהסוסים יצאו מן האורווה, נזכר ראש הממשלה שיש לסגור את השערים ולהחזיר את כולם מן האחו למשכן הכנסת.

 

נותר עתה לכנסת המבחן החשוב של חוק ההפרטה. זהו מבחנם של השרים והח"כים המתנגדים למהלך – האם הם אנשים המעדיפים עקרונות על כיסאות או שרק ניצלו את ההזדמנות שהגננת היתה בחופשה והתפרעו במקצת. עליהם גם לזכור כי אם יפעלו ביחד אין לראש הממשלה כוח ממשי נגדם – בלי השרים והסגנים ממפלגת העבודה, הבית היהודי וכמה מן הליכוד – אין לו ממשלה. גם אם יגרום לפילוג בקדימה.

 

 

 

איך פוספס הסיפור

מכיוון שנתפרסמו באתר זה הרבה דברים, בחלקם הגדול לא נכונים, על פסק הדין המוזר של השופט דרורי בעניין האברך הדורס והקופאית האתיופית כדאי לקרוא את התחקיר המפורט בעניין של חנוך מרמרי ב"עין השביעית":

 

http://www.the7eye.org.il/Metukshar/Pages/240709_and_thanks_to_uri_ariel.aspx?RetUrl=/METUKSHAR/Pages/Metukshar_Lobby.aspx

 

חיפה בת מאה

תוך שיטוט בין הבלוגים באתר שלנו, ובמיוחד בבלוג של דוד שליט, נודע לי כי לא רק תל אביב מציינת השנה 100 שנה לייסודה ולא רק דגניה, אם הקבוצות, אלא גם השכונה היהודית הראשונה בחיפה – הרצליה. השנה גם מלאו 50 שנה למרד "ואדי סאליב". בעזרת כמה טוקבקיסטים וטוקבקיסטיות אספתי חומר לתכנית רדיו במסגרת תכניתי "הידברות" ברשת אלף של קול ישראל והיא תשודר ביום שישי זה בשעה 17:05 ושידור חוזר בשבת ב- 9:05.

בין המשתתפים –  פרופ' יוסי בן ארצי, רקטור אוניב' חיפה מומחה לתולדות העיר.
ד"ר אלי נחמיאס שעשה מחקר אקדמי על ארועי ואדי סאליב, יעקב שורר מומחה בתולדות העיר חיפה, עורך בטאון האגודה לתולדות חיפה. ירון הדר – פעיל חברתי בחיפה, מנהל "טבריה 15" מרכז תרבות במתנ"ס הדר בחיפה.

כמו כן יושמעו פרקי שירה וספרות מתוך אנתולוגיה בהכנה לשירה על חיפה בעריכת אילנה שחף ושונית כהן.

קטעי פרוזה ושירה מהקטלוג "רקוויאם לוואדי סאליב", שערך נתן זך ב-1987, ספר נדיר ומרתק. ושירים ופזמונים שנכתבו במרוצת השנים.

האזנה נעימה.

התרגיל ה"מסריח" לבחירת שופטים "משלנו" לעליון

 

בטורו השבועי בידיעות אחרונות ביום שישי כותב נחום ברנע, בקטע הנקרא שופטים משלנו בין היתר את הדברים הבאים:

 

"חבר הכנסת דוד רותם רמז לי שיש עוד מועמד מעניין ברשימת המומלצים שלו לעליון. מה שרמז רותם אמר לי חבר כנסת מסיעה יריבה במפורש. מעשה בחבר כנסת מהאופוזיציה שמבקש למנות קרוב משפחה שלו לעליון. בפועל או במשתמע, התבשלה עסקה: חבר הכנסת יבחר באורי אריאל מהאיחוד הלאומי לוועדה לבחירת שופטים והמועמדות של קרוב משפחתו תקודם. ההצבעה היתה חשאית. אריאל נבחר על חודו של קול ובכך הושג רוב דתי-ימני בוועדה. עכשיו נותר לראות אם העיסקה תושלם." ומוסיף ברנע: "כתבתי בטור קודם שרותם רוצה להפוך את בית המשפט העליון למועדון של בני עקיבא. טעיתי: הוא רוצה להפוך אותו למוסד הרבה יותר עתיק".

 

המועמדים של דוד רותם לבית המשפט העליון הם עו"ד פרופ' דב פרימר, השופט נועם סולברג והשופט ישעיהו שנלר. מי מהם הוא נשוא העסקה עליה מדבר נחום ברנע? ימים יגידו.

 

המפלים בין דם לדם

מלחמת לבנון השנייה היתה המלחמה הראשונה מאז תש"ח שבה היה העורף חלק בלתי נפרד מן המערכה, בהמשך לתקופות הפיגועים והאינתיפאדות. 119 חיילים נפלו במערכה ו – 44 אזרחים, אך האזכרה הממלכתית היא רק לחללי צה"ל. הקרבנות האזרחים הם מדרגה שנייה ואינם נחשבים.

זו שערוריה שאין הדעת סובלת. אולי אחד מ- 30 השרים המיותרים או 9 סגני השרים ייקח את העניין לתשומת ליבו וידאג שהאזכרות הממלכתיות תציינה את הקרבנות האזרחיים כחלק בלתי נפרד מן המערכה.

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3742982,00.html

הכל אישי 2 : פרס ספיר, ניצחון ריבלין, מינויים פוליטיים

הוויכוח על פרס ספיר ממשיך להתגלגל ולהסתבך בשל התנהגותה ההיסטרית והחפוזה של הנהלת מפעל הפיס. ההחלטה לבטל את חלוקת הפרס היא שערורייתית. נכון, יש אולי בעיה של שקיפות בחבר השופטים, אך היא אינה באשמת הזוכים. איש מהם לא עשה שום מעשה פסול כדי לזכות לפרס. לכן, ראוי היה לתת לזוכים את כספי הפרס ולקבוע כללים יותר הדוקים לבחירת חבר השופטים בעתיד ולהדק את הפיקוח עליהם כדי למנוע צל צילו של חשד לניגוד עניינים.

 

ניצחון ריבלין: אני מברך על הצלחתו של יו"ר הכנסת במאבקו מול היועצת המשפטית של הכנסת למען נהג לח"כ נכה. התנגדותה, מסתבר, לא הצליחה למנוע צעד כל כך פשוט ואנושי. אם יש בעיה בכפל הקצבות הרי מן הראוי לבחון את העניין במקומות אחרים ולא על גבו של ח"כ נכה. ובנושאים שכאלה בכל מקרה יש לנהוג כבית הלל ולא כבית שמאי.

 

שר-שלום ג'רבי: משרת מנכ"ל במשרד ממשלתי היא משרת אימון. אבל המועמד לתפקיד מנכ"ל חייב לעמוד בקריטריונים של השכלה וניסיון, ואם הוא מינוי פוליטי, יש להוכיח כי יש לו כישורים מיוחדים מעל לנדרש כדי למלא את התפקיד. נהוג גם כי במשרדים מקצועיים מובהקים המנכ"ל הוא איש מקצוע בולט בתחום הרלוונטי. לא תמיד מקפידים על הכלל הזה. אך הנה ביום ראשון הממשלה מינתה לתפקיד מנכ,ל משרד המדע, אחד מעסקני המפד"ל, שר שלום ג'רבי, שכיהן כמזכ"ל המפלגה וכראש מטה הבחירות של ה"בית היהודי". ככל הידוע לנו מר ג'רבי אינו מדען ואין לו כל ניסיון בניהול ענייני מדע. עסקנותו – אומנותו. נציבות שרות המדינה קבעה כי לאיש אין את התכונות הנדרשות לתפקיד. אך הממשלה בעזות מצח התעלמה מן הקביעה.

מאה הימים של נתניהו – התחלה שגויה והישגים בודדים

 

השבוע נפתח בסימן פסטיבל חגיגות 100 הימים להקמת ממשלת נתניהו. היום עצמו יחול רק ביום חמישי אך זריזין מקדימים. המספר של 100 ימים עצמו הוא מקרי ונובע מן הימים הראשונים לנשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזבלט, כאשר הנשיא הנבחר קבע לעצמו תכנית מהירה למלחמה בשפל הכלכלי העמוק שארצו שקעה בו בתקופת נשיאות קודמו, הרברט הובר.

 

מאה ימים ראשונים הם תקופה קצרה לבחינתו של ממשל חדש כלשהו. אפשר רק לבדוק אותם מול תכניות ספציפיות למאה הימים הראשונים, אם היו. מבחינה זאת ניתן לזקוף לזכות נתניהו רק הצלחה אחת ברורה: שינוי סדרי הדיון בתקציב ואישור תקציב מדינה ליותר משנה אחת. עד רגע זה כל הנושאים התקציביים אותם הגישה הממשלה החדשה עברו בכנסת, אם כי טרם נסתיימו כל ההצבעות וכמה שאלות קשות עומדות להכרעה בימים הקרובים. לכן נזדקק לעוד כמה ימים מעבר למאה כדי להגיע למסקנה סופית בתחום התקציבי. השלכות התקציב מבחינה משקית וחברתית ייבחנו מאוחר יותר, במהלך השנה וחצי הבאות.

 

בשאר הנושאים שהציב נתניהו לממשלתו בתכנית 100 הימים לא הושג כל השג (פרוט מלא ניתן לקרוא במאמרו של מוטי בסוק במוסף דה-מארקר של "הארץ" מהיום).

 

בנושאים אחרים שלא נכללו בתכנית הרשמית התוצאות מעורבות:

 

נושא לטווח הקצר שבו נחלה הממשלה החדשה הישג משמעותי הוא בעניין הביטחון השוטף. שקט יחסי שורר ביישובי עוטף עזה ובשאר אזורי הארץ. כוחות הביטחון פועלים בהצלחה רבה לסיכול פיגועים. אבל אין שום ערובה שהדברים לא ישתנו לרעה במהירות רבה, אם לא תחול התקדמות כלשהי בתהליכים המדיניים. אהוד ברק זוכה לגיבוי מראש הממשלה והפך מבחינה מעשית גם לשר חוץ בפועל. כל אלה אינם מוסיפים יוקרה פוליטית לברק ולא למפלגתו, הנמצאת על סף פילוג והצהרתו של דניאל בן סימון מהבוקר ככי הוא שוקל פרישה מקרבת את הקץ. בכל מקרה אם יצליח ברק – ההישג ייזקף לזכותו של נתניהו, אם ייכשל – הכישלון יירשם לחובתו של ברק.

 

בעניין המדיני עוד לא נראית התקדמות משמעותית אם כי נתניהו מנסה ובהצלחה להימנע מעימות חזיתי עם ארצות הברית ועם הגורמים המתונים בעולם הערבי. אין עדיין מצידו תשובה לבעיה הבוערת של מדיניות ההתנחלות. ראש הממשלה מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו – לדבר כמו ליברמן ולנהוג כמו אהוד ברק, לרצות את קיצוני הליכוד ולקרב אליו חלק מקדימה כאלטרנטיבה למשבר פנימי אפשרי.

 

הבעיה העיקרית של ממשלת נתניהו נעוצה ביומה הראשון, במהלך פתיחה גרוע. העדפת ישראל ביתנו על פני קדימה היא המשגה ההתחלתי. הקואליציה הטבעית בתנאים הקיימים של נתניהו מבוססת על הליכוד, קדימה והעבודה. אך נתניהו וברק חוששים מציפי לבני ועל כן העדיפו להשאירה בחוץ, כדי להגיע לפילוג בקדימה. לשם כך הם גם מוכנים לבעוט בתקדימים חוקתיים ולשנות מהיום למחר חקיקה כדי לקדם אפשרות של פילוג בקדימה ובמקביל לטרפד אפשרות של פילוג בעבודה.

 

אין לי ספק שקואליציה בסיסית של ליכוד, קדימה ועבודה היתה מועילה יותר לא רק במאה הימים הראשונים. ש"ס ויהדות התורה היו מן הסתם מצטרפים אליה, ואולי גם אחרים. נתניהו חשש מהפקדת האופוזיציה הראשית בראשותו של אביגדור ליברמן. אך, דומני, כי הנזק שהוא גורם מבפנים לממשלה ולתדמיתה, בארץ ובעולם, גדול מהנזק שיכל לגרום מבחוץ.

 

גם בעניין המאבק נגד חימושה הגרעיני של איראן לא נראית כל התקדמות משמעותית, אלא אם ישנם דברים בלתי ידועים מתחת לפני השטח. הארכת כהונתו של ראש המוסד לשנה שמינית היא מיותרת לחלוטין, אלא אם כן הוא באמצע ההכנות לפעילות משמעותית. צד המינויים האישיים בתפקידים הבכירים אינו הצד החזק של ממשלת נתניהו, על כל חלקיה ומרכיביה. היה לנתניהו מספיק זמן להתכונן ולהכין צוות ללשכתו ולמשרדו שיוכל להיכנס ולפעול מיידית למן היום הראשון והוא לא עשה זאת. סימן לבאות?

 

מבחינת הדאגה לחלש, לקשישים, לנכים ולחולים אין חדש בממשלה הזאת. הרבה סיסמאות אך ללא מעשים. והליכוד פוגע בעיקר בציבורים שבחרו בו.

 

בסיכום כולל, ניתן לומר כי מאה הימים הראשונים לא הוכיחו נכונות לעשייה ולתנופה משמעותית לא מבפנים ולא בחוץ. הרבה זרעי פורענות וקלקולים כבר מצויים בשטח. תקווה אינה המוטו של הממשלה הזאת, גם לא לשיטתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכל אישי? ריבלין, ביבי, אלשטיין, סרקוזי ורמון גם

הימים הללו מביאים לנו הרבה סיפורים המערבבים פוליטיקה, אישים ותחמונים. כמה הערות בשולי הדברים:

סרקוזי: נשיא צרפת מעיר על אישים ומתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, לא רק ישראל. רק אנחנו מתרגשים מדבריו. אילו נחן סרקוזי בטקט היה מעיר את הערותיו רק בשיחה בארבע עיניים עם ביבי. ההתנהגות המוזרה היא של ביבי ואנשיו. מותר לראש ממשלה להנחות שגריר לא לדווח בכתב על פרטי השיחה. אך לביבי היה ברור כי בשיחה בה נוכחים חמישה ישראלים – הוא עצמו, השרים שטייניץ וארדן, ח"כ דניאל בן-סימון והיועץ עוזי ארד – הדברים ידלפו במוקדם או במאוחר, לכן ראש הממשלה היה צריך להביא את הדברים לידיעת ליברמן.

ריבלין ומאבקיו: צודק יו"ר הכנסת במאבקו נגד ראש הממשלה בנושאי החקיקה נגד האופוזיציה, ובמיוחד לגבי חוק מופז. במדינה מתוקנת אין משנים את כללי היסוד החוקתיים באמצע המהלך. אפשר לתקן את חוקי הפילוג – לאוסרם כליל, להתירם חופשי- חופשי ולקבוע נוסחאות אחרות. הכל – החל מן הכנסת הבאה. אסור להתאימם לצרכים אישיים: לסיעת קדימה 28 ח"כים אז נתיר ל – 7 ח"כים להתפלג, במקום לשליש. ספק אם תיקון כזה יעמוד במבחן השוויון בפני בג"צ. אבל ביבי אינו רוצה להחיל את השינוי – הפחתת הסף משליש לרבע חברי סיעה – כי אז הדבר יקל על התפלגות בעבודה ובליכוד עצמו. ריבלין גם צודק במאבקו נגד היועצת המשפטית של הכנסת, שכידוע, שתקה בימי כהונת דליה איציק. לכל כלל יש יוצא מן הכלל ויש מקום להתחשבות מיוחדת בבעיית נכות של אחד הח"כים. בעבר נהגו לפתור בעיות כאלה בדיון שקט, כדי לא לפגוע בפרטיותו של אדם ולא להביכו בפומבי.

רמון והשמינייה – משמונה נותר אחד:  למפא"י ולמפלגת העבודה היתה בעיה כרונית של העברת השרביט מדור לדור. הדור הראשון של האבות המייסדים יצר בגיל צעיר יש מאין וחשב כי יישאר צעיר לנצח ועל כן לא הכשיר דור המשך ולא יצר תהליך של העברה מסודרת. הדור השני של המנהיגות הוותיקה חשד, לא בלי צדק, כי בן גוריון מתכוון לפסוח עליהם ולעבור לדור הצעיר יותר. אשכול, גולדה, ספיר, ארן ובני דורם נערכו לחסום את הקפיצה לדור של דיין ופרס, ובדרך המאבק גם פגעו בבן גוריון והביאו לפרישתו. כדי למנוע את עליית דיין ופרס הם יצרו את הברית עם אחדות העבודה ועם מפקדי דור הפלמ"ח וההגנה – גלילי, אלון, כרמל ואחריהם יצחק רבין. מחשש פן אלון יפסיד לדיין המליכו את גולדה. ההמשך ידוע.

לאחר פרישת גולדה ודיין עברו שני עשורים בסימן מאבק מתמיד בין פרס לרבין. הדור הבא אחריהם התייבש בפוליטיקה. חלקם פרשו, חלקם הלכו לעולמם. בראשית שנות ה- 80 ניסה חוג "בית ברל" להעלות הנהגה חדשה מול פרס-רבין אך ללא הצלחה. לאט, לאט נשרו מן החיים הפוליטיים עוזי ברעם, משה שחל, דוד ליבאי, מיכה חריש, עדי אמוראי, גד יעקבי, יוסי שריד ועוד. אז קמה קבוצה צעירה יותר – ה"שמיניה" – שכללה את חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי. עם פרישתו של חיים רמון מהכנסת נותר מן השמינייה רק פעיל אחד במפלגת העבודה בזירה הממלכתית והוא עמיר פרץ. השמינייה לא הצליחה להגיע לעמדה בכירה ולראשות התנועה או הממשלה, אף כי כמה מהם היו קרובים לגעת במלכות.

מדוע? התשובה העיקרית, מעבר לשאלות הארגוניות והאישיות, היא שהקבוצה הזאת, כמו קודמתה, לא הצליחה לגבש מכנה משותף רעיוני מקיף. בצד המדיני הם היו מאוחדים בעמדות יוניות אך בעניין החברתי-כלכלי הם משכו לכיוונים שונים ומנוגדים. הם גם לא השכילו להתלכד סביב מנהיג אחד. כל אחד מהם חשב שהוא צריך להיות ראש התנועה, גם אם לא אמר זאת בפומבי. הם עזרו אחד לשני רק עד גבול מסוים.

חיים רמון הוא דוגמא מובהקת לנסיבות הכישלון של החבורה. הוא נואם ברוך כישרון ופוליטיקאי משופשף. הוא היה בשנותיו באופוזיציה פרלמנטר מצוין. אך הוא אינו ולא היה איש חזון ודרך רעיונית. הוא ידע לנתח, לפרשן, לנתץ ולהרוס אך לא לבנות מערכת חדשה. במקום לנקות את האורוות והרפתות הוא שרפן. הוא שפך את התינוק עם המים המלוכלכים ולא השכיל לבנות חברה חדשה. הוא הרס את מפלגת העבודה הישנה, אך מה בא במקומה? עוד מפלגת מרכז – קדימה – אמורפית, ללא חזון.

היו לו פה ושם הברקות, כגון עניין האצת הנסיגה מלבנון, ביצוע גדר ההפרדה, אך לא היתה לו משנה סדורה של דאגת אמת לציבור הרחב. הוא היה קשור לבעלי ההון ולגישה הקפיטליסטית האנטי-חברתית. הוא הרס את ההסתדרות הישנה והשאיר את ציבור השכירים ללא הגנה אפקטיבית. הוא פגע אנושות בקופת חולים הכללית שבקושי הצליחה להשתקם. הוא העביר אמנם חוק ביטוח בריאות ממלכתית אך השאיר את הביצוע לפקידי האוצר. כך היום המבוטח משלם הרבה יותר מכפי ששילם לפני כעשור ומקבל הרבה פחות.

כאמור, מן השמינייה המפורסמת נותר בחיים הפוליטיים הפעילים רק עמיר פרץ, אותו זנח חיים רמון לאנחות גם בהסתדרות וגם במפלגת העבודה, כשעזבה עבור ה"מפץ" הגדול שהחזיר את נתניהו לשלטון.חבל על כישרון שבוזבז כי אין לנו רבים אחרים. הלקח הוא כי כישרון, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לצמוח בחלל רעיוני ריק. כריזמה אינה חזות הכל.