בשולי הוויכוח על דברי אהרון ברק

 

 

יש לי חלום

 

מאת אהרן ברק

דברים בטקס הענקת אות אביר התנועה לאיכות השלטון,

24.6.2008.

.1. יש לי חלום:
החלום הוא שהמדינה תהפוך לבית הלאומי של כל יהדות העולם, ושרוב רובו של העם היהודי יתרכז בה.

החלום הוא שעתידה של המדינה יובטח, וכי בטחונה ושלומה לא יהיו עוד שנויים במחלוקת.

החלום הוא שתהיה לנו חוקה מלאה וטובה, אשר תקבע את האיזון הראוי בין המטרות הלאומיות של הכלל והזכויות של כל פרט ופרט.

החלום הוא לשיוויון מלא בין כל בני החברה הישראלית, ובהם שוויון בין ערבים ליהודים; שוויון בין גברים לנשים; שוויון בין בעלי הנטיות המיניות השונות; שוויון בין מאמינים לשאינם מאמינים.
2.  הגשמתו של חלום זה אפשרית היא. אין זה חלום באספמיא. זהו חלום של דורות הניתן להגשמה בדורנו. לשם כך נדרש:
כי יובטחו ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אשר כל יהודי יכול לבנות בה את ביתו.
כי צבא ההגנה לישראל יחוזק, וכח ההרתעה שלו יוגבר.
כי מפעל החוקה יסתיים. כי בתוכנה תבטיח החוקה איזון ראוי בין הערכים היהודיים והדמוקרטיים; כי תובטח בה שיטה ראויה לבחירת חברי הכנסת; כי תובטח יכולת המימשל של הממשלה, ועצמאות מערכת בתי המשפט; כי יימצא בחוקה איזון ראוי בין זכויות האדם לצרכי הכלל, בין זכויות האדם לבין חרותו. על שמירתו של איזון זה תעמוד מערכת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, אשר בבחירת שופטיו יהא רוב לגורמים המקצועיים; כי עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה תובטח, וכי סמכויותיו לא יקוצצו.
כי השוויון יובטח לא רק להלכה אלא גם למעשה, כי כל אזרח במדינה ירגיש שהמדינה היא של כל אזרחיה, כאשר האזרחות משקפת את מלוא מורכבותה של החברה הישראלית, אשר ערכיה הם יהודיים ודמוקרטיים, ואשר מצוי בה מיעוט ערבי שאת ערכיו המדינה צריכה לכבד.
כי תרבות השילטון תובטח, כי העיקרון הראשון בהתנהלותם של אנשי הציבור יהיה כי איש הציבור הוא נאמן הציבור; כי לא לעצמו הוא פועל, אלא למען האינטרס של הציבור הוא פועל; כי משל עצמו אין לו ולא כלום, וכי כל שיש לו למען הציבור יש לו. מחובת הנאמנות נגזרת ההגינות, וההגינות מחייבת יושר, ענייניות, שוויון, סבירות ומידתיות.

3. . לשם הגשמתו של חלום זה צריך כל פרט וכל גוף לעשות כל שביכולתו כי החלום יהפך למציאות.
הכנסת צריכה להשלים את מפעל החוקה. לשם כך נדרשות פשרות. אם כל אחד יעמוד על מלוא רצונו, רצונו של איש לא יוגשם. על הכנסת להגן על בית המשפט העליון, ולדחות כל הצעה לצימצום סמכויותיו, או לפוליטיזציה של הרכבו.
עובדי הציבור, כל אחד בתחומו, חייבים לנהוג בנאמנות. ככל שתפקידו של עובד הציבור רם יותר והאחריות המוטלת עליו גדולה יותר, כן כבד יותר עולה של הנאמנות המוטלת עליו. עליו להיות דוגמה לאחרים, מופת לכלל האזרחים.
כל אזרח ותושב, כל פרט ופרט, צריך לקדם את הגשמת החלום, בתחומו הוא. במדע ובתרבות, במשפט וברפואה, בחקלאות ובתעשייה, בהתיישבות בישראל וביהודה ושומרון – כל אדם הפועל בתחומים אלה צריך לקדם את הגשמתו של החלום הכולל.

4. על רקע זה תבורך התנועה לאיכות השילטון בישראל, הפועלת יום-יום, להגשמתו של החלום הלאומי. אי אפשר להגשימו רק באמצעות הגברת איכות השילטון, אך אי אפשר להגשימו בלי הגברת איכות השילטון בישראל. איכות השילטון מונחת ביסוד החיים הלאומיים, איכות השילטון היא איכות החיים, היא הדבק המאחד אותנו.
חיזקו ואימצו; בעזרתכם נהיה "לאור לגויים.

 

בחרתי לפרסם נאום סדור על השקפת עולמו של אהרון ברק מאחר שכל המגיבים, בעד ונגד, ובעיקר המכפישים, לא שמעו או קראו את נאומו המלא.

הפילוג במפלגת העבודה כבר כאן

כפי שציינתי במסגרת זאת ב-18 במאי הפילוג במפלגת העבודה מתקרב ובא. ביום שישי בלילה גילו זאת כמה מן הכתבים הפוליטיים. מסתבר שהארבעה – כבל, פינס, פרץ ותמיר – כבר החליטו לפרוש ונועדו בעניין עם כמה מוותיקי המפלגה – משה שחל, אהרון ידלין, אורה נמיר, בייגה שוחט ועוד. הם עדיין מקווים שבעקבות המהלכים הדיקטטוריים האחרונים של ברק ותשפוכת הביבים של שליחו עלי אדמות, וייצמן שירי, יצטרפו אליהם עוד ח"כ או שניים – שלי יחימוביץ' או דניאל בן סימון.

ידוע לי כי גם בין תומכיו המובהקים של ברק שורר זעם רב בעניין החוקה ודברי וייצמן שירי. נראה כי הימים הבאים יהיו מכריעים לגבי עתידה של המפלגה, הנמצאת על סף פילוג והתפוררות שברבורי שירי כבר לא יעזרו לה.

הסיפור האמיתי על בחירתו של אפרים קציר לנשיא

 

כל הספד למת הוא הספד לאמת. אחרי פטירתו של אפרים קציר ז"ל נאמרו דברי אמת רבים על אישיותו ועל תרומתו למדע ולביטחון אך הסיפור שסופר על נסיבות בחירתו לנשיא לקה באי-דיוקים רבים, אם ננקוט בלשון המעטה. רב היה אי הדיוק במיוחד בדבריו של נשיא המדינה, שמעון פרס, האמור לדעת את העובדות כהווייתן.

 

נאמר כאילו גולדה יזמה את מועמדותו של אפרים קציר. זהו תיאור לא מדויק. גולדה יזמה את מועמדותו של יעקב צור, איש שרות החוץ בעבר ובאותה תקופה, יו"ר הקרן הקיימת. אלא שבתוך מפלגת העבודה היתה התנגדות למועמדותו. לובה אליאב העלה את שמו של שופט בית המשפט העליון, אליהו מני. אנשי רפ"י העלו את שמו של יצחק נבון.

 

נתכנסה אז בכנסת ישיבת לשכת מפלגת העבודה והסיעה בכנסת, אותה סיקרתי ככתב "דבר".  לובה אליאב הודיע כי אליהו מני ביקש להסיר את מועמדותו. משה ברעם מסר כי יעקב צור הסיר את מועמדותו. נותרה רק מועמדותו של יצחק נבון. ואז קם שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, והציע להקים ועדה. "נו", אמר אחד מאנשי ההסברה של המפלגה שישב לידי, "יצחק נבון הוא הנשיא הבא". "לא", השבתי, "הקימו ועדה כדי להפיל את מועמדותו, שהרי לו רצו בו אין צורך בעוד ועדה". וכך היה. תפקיד הועדה היה לחפש מועמד שיוכל לגבור על נבון בהצבעה חשאית במרכז.

 

מדוע התנגדו לנבון? אנשי אחדות העבודה והממסד הוותיק התנגדו לו בגלל שייכותו לרפ"י ונאמנותו לבן-גוריון. הם גם חששו שמא בעת משבר פנימי במפלגה סביב בחירת יורש לגולדה תחולל רפ"י פילוג ואז הנשיא נבון יוכל בסיטואציה מתאימה להטיל על משה דיין להרכיב ממשלה חדשה. גם הנשיא היוצא, זלמן שז"ר, התנגד אישית לבחירת נבון והפעיל את השפעתו על גולדה.

 

רק אז הועלה לפתע שמו של אפרים קצ'לסקי-קציר. מי העלה ראשון את שמו? דומני שהיו אלה חבריו מנוער בירושלים, מתנועת הבחרות הסוציאליסטית, זאב שרף ומשה ברעם. הם גייסו לעניין את ספיר, שפירא וגלילי. גולדה נתנה את הסכמתה ואז החלו הלחצים על קצ'לסקי להסכים. הוא שהה אז בשבתון בארה"ב. נבון לא הסיר את מועמדותו והתקיימה הצבעה חשאית בישיבת המרכז באולם אוהל בתל אביב וברוב לא גדול נבחר אפרים קציר. בבחירה בכנסת הוצעה מולו על-ידי הליכוד מועמדותו של הפרופ' אפרים אלימלך אורבך. קציר ניצח בסיבוב הראשון ברוב של 66 מול 41.

 

אפרים קציר היה אדם טוב ונשיא חביב. הוא לא אהב כל כך את התפקיד אך מילא אותו היטב. בעיקר הצטער על התרחקותו מן המחקר המדעי. בתום קדנציה אחת החליט שדי לו ולא ביקש תקופת כהונה נוספת אף שבלא ספק היה נבחר לה אילו רצה. אחרי פרישתו סרב לקבל דירת שרד וחזר לביתו במכון וייצמן. רעיתו נינה רצתה דווקא דירה בירושלים אך הוא סרב. מאז חי בצניעות רבה. פגשתיו פעם בניו יורק נוסע לבדו ברכבת התחתית.

 

עם סיום כהונתו בחרה מפלגת העבודה ביצחק נבון כמועמדה מתוך הנחה שהקואליציה של הליכוד תציג מולו מועמד משלה שיזכה. אלא שבגין הקדיח את התבשיל. הוא התנגד למועמדותו של הד"ר אלימלך רימלט, מראשי המפלגה הליברלית והעלה במקומו מועמד אלמוני בשם פרופ' יצחק שווה. נוכח הביקורת הציבורית הרבה הסיר שווה את מועמדותו ויצחק נבון נותר מועמד יחיד ונבחר, כמובן. הוא היה נשיא עממי ופופולרי אחד מטובי הנשיאים שהיו לנו. גם הוא לא רצה לרוץ לקדנציה נוספת, כנראה בגלל מחלת אשתו, אופירה נבון. במקומו נבחר חיים הרצוג. הוא התמודד מול שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, שהיה מועמד הקואליציה אך בהצבעה החשאית קיבל הרצוג 61 קולות מול 57 שניתנו לאילון.

החוקה הטוטליטרית של אהוד ברק בונפרטה

 

במבצע צבאי חשאי צצה לפתע הצעת חוקה חדשה למפלגת העבודה שהוכנה בסודיות רבה על-ידי ועדת חוקה אלמונית, שלא זכור לי כי נבחרה על-ידי הועידה החדשה. לא פורסם מראש דבר פעילותה, לא נתפרסמה קריאה לחברי המפלגה להגיש הצעות. עתה ניתן רק זמן קצר להעיר הערות או להכין הצעות שכנגד. נעלמה מן האופק גם הצעת חוקה חדשה שהכינה הוועדה הקודמת בראשותו של משה שחל. כל ההליך הוא בלתי תקין ולא יעלה על הדעת הכנת חוקה במחטף שכזה.

 

על מהותה של ההצעה החדשה כבר הגיב בחריפות רבה אחד מותיקי הוותיקים, מיכאל בהט, בן ה- 91, חבר קיבוץ כפר בלום, מורה ומחנך:

 

"אהוד ברק עצור. על מצפונך רובצת ריסוק לרסיסים של מפלגת פועלי א"י שהיום מכונה "עבודה".
לא רק הגוף מרוסק. גם שיברת את לוחות הברית. של תנועת העבודה הארץ-ישראלית בחברך אל עובדי העבודה הזרה בדמות עגל הזהב. היום גם הם הגיעו אל סוף הדרך לדיראון עולם.
אתה גם חברת לאלוהי הצבאות אותו עבדת ועובד לתפארת. אם אלה אתה מבקש להושיע אותנו?!

תגיד! מה אתה רוצה? כל אשר הורישו לך אבותיך ומחנכך לשווא עמלו? המניע שלך לכל מפעילותייך, כפי שזה נגלה, היא אחת התכונות הנלוזות שהמחשבה היהודית דחתה אותה מכול וכול: הגאווה; רום הלבב; ההתנשאות, האני ואפסי עוד. באלה אתה מבקש שנלך אחריך כמנהיג יודע הכול?!
לך אל ציפורה ולמד ממנה. אני – מכול מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם.

ואם תצליח להשיג את הדבר, בין היתר, שהוא יסוד היסודות של תנועת העבודה הישראלית – השלום, דע כי זה לא יירשם לזכותך. וזה יושג על ידי גורמים גדולים וחזקים ממנו לעולמים.
אם את זה בלבד אתה רוצה, מדוע עליך לרסק את התנועה?! אתה רוצה להירשם בתולדות האומה כמייסד כת?!

כאדם פרטי זכותך ללכת לאן שמצפונך מוביל אותך. מה אתה רוצה מאתנו?!
ההסתמכות הרשמית על החלטת הועידה האחרונה בה צברת 57%, מי כמוך יודע כיצד הגעת לניצחון הזה. עוד ניצחון כזה ותהיה מנהיג של כת בתולדות ישראל בעת בית המקדש השלישי.

אתה שומע! לאט לך עם השירי ויצמנין והפואדים למיניהם.
בארץ פתחתי דרכי כמחנך וכאיש חברה בשיתוף עם המחנך שלך, רעי היקר יעקב מרגלית ז"ל. מה אומר לו כאשר ניפגש שם?!

האמן לי כי הדברים האלה נכתבים בדם לבי, כמי שנמצא על סף ימיו ונאבק על כל הקיים לאורך כל תקופת קיומה של תנועת העבודה הישראלית.
זכור ושמור הדברים האלה. הנח אותם בכספת שלך וניניך שיפתחו אותה ויקראו הדברים האלה."

 

אין הרבה מה להוסיף על דבריו של מיכאל בהט. אהוד ברק, שהצלחותיו האלקטורליות ידועות ומוכחות, שהצליח להוריד את נציגותה של העבודה בכנסת לשפל המדרגה, מן המקום הראשון לשני, ולאחרונה מן השני לרביעי, מעז לבקש לעצמו סמכויות שלא היו לא לבן גוריון, לאשכול או לגולדה, לא לפרס או לרבין ואף לא לעמיר פרץ. אין היקף כה רחב של סמכויות לראש מפלגה ליברלית או סוציאל-דמוקרטית בעולם החופשי. ואצלנו ברק יכול למנות את סוסו כמעט לכל תפקיד: הוא מוסיף צירים לוועידה ולמרכז וללשכה וממנה את מזכירות הלשכה, המזכ"ל, הגזבר, היועץ המשפטי והדובר ואלה ממנים את בית המשפט הפנימי ואת המוסד לביקורת, המורכב מאדם אחד.

 

הוא המכנס את המוסדות. הדרך לכינוס המוסדות בלעדיו כמעט בלתי אפשרית ואין דרך להביע בו אי אמון, גם אם אבד את תמיכת מפלגתו, גם אם הועמד לחקירה, הועמד למשפט ואף הורשע. הוא קובע מי יהיו השרים, אם מצטרפים לממשלה. אין פריימריז לחברי הכנסת והוא קובע את רוב המועמדים ברשימה.

 

בקיצור אפשר לוותר על כל החוקה ולקבוע חוקה חדשה פשוטה וקצרה:

 

שם: מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק.

יו"ר המפלגה: אהוד ברק, כל עוד ירצה.

חברות במפלגה: אין צורך.

מועמדים לכנסת: מי שברק רוצה ואשר נשבע אמונים לאהוד ברק.

ועדת החוקה: תומכי השקפותיו של אהוד ברק.

בית הדין הפנימי: עורכי-דין חברים של אהוד.

המוסד לביקורת: רואה החשבון של ברק.

מזכ"ל: וייצמן שירי.

מצביעים: אין, אך מה זה חשוב?

 

נתקבלה: פה אחד.

 

 

 

 

התיקו של ביבי ואובמה

 

המשחק המקובל בתקשורת הוא לחפש מי ניצח ומי הפסיד במפגש פסגת אובמה-נתניהו. הערכתי זהה להערכת מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" – התוצאה היא תיקו.

 

ישראל היא מדינה חשובה וחזקה, אך היא אינה מעצמת-על היכולה לעשות ככל העולה על רוחה. מורי, פרופ' יעקב טלמון המנוח, נהג לומר בשנות ה- 60 כי בעולם כולו יש ארבע מעצמות-על: ארצות הברית, ברית המועצות, ישראל ואלבניה. אלבניה כבר איננה, ברית המועצות התפרקה, וגם ארה"ב, רוסיה וסין אינן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. ישראל אינה עם לבד ישכון ובגויים אנו מוכרחים להתחשב. אין לנו אפילו אוצרות טבע שיסייעו לנו לעמוד לבד זמן מה.

 

עלינו להבין את מגבלות הכוח ויכולת התמרון שלנו. יש לנו השפעה רבה בעולם, בעיקר בזכות כוחנו הפוליטי בארצות הברית. כוח זה הוא ניכר, אך אינו בלתי מוגבל. כל ממשל וקונגרס בוושינגטון יודע עד היכן הוא יכול ללכת בלחציו על ישראל וגם רוב יהודי ארה"ב מכירים בצורך לאזן בין האינטרס האמריקני הגלובלי לבין צרכי הקיום והביטחון החיוניים של ישראל.

 

שנים רבות זכתה ישראל מן ההפקר בגלל הסרבנות הערבית. מצרים היתה הראשונה לצאת ממעגל הסירוב. סוריה כמעט והתקדמה אף היא אלא שנעצרה בגלל התעקשות מטופשת בקו הקצר המבדיל בין הגבול הבינלאומי לגבול שביתת הנשק. אבל יום בהיר אחד תמצא הפשרה וישראל תאלץ לרדת מן הגולן.

 

ישראל ניצבת היום בפני מציאות מיוחדת במינה שבה העולם הערבי והמוסלמי המתון רוצה לסייע בבלימת איראן והטרור. ישנה הבנה מארה"ב, דרך אירופה, במזרח התיכון ובקדמת אסיה בדבר הכורח החיוני במניעת ההתגרענות האיראנית. אם לא יעזרו דרכי הנועם הדיפלומטיות, יהיה צורך בסנקציות חריפות ביותר, ולא – לא יהיה מנוס משימוש בכוח.

 

תרומתה המדינית של ישראל בשלב הזה היא לא גדולה – הסכמה עקרונית לעקרון חלוקת הארץ לשתי מדינות – הסכמה שכבר ניתנה בעבר בצורות שונות וחלוקה שרוב הציבור הישראלי תומך בה. ישראל צריכה לאמץ עיקרון זה הצהרתית וללוות זאת בהקפאת ההתנחלויות והורדת מאחזים בלתי חוקיים. בשלב הזה ספק אם תידרש ליותר שכן הרשות הפלסטינית איננה מסוגלת לקבל את דרישות המינימום הישראליות, הנתמכות על-ידי המערב, והחמאס אינו מוכן להתחייב על הפסקת אש ארוכת טווח.

 

מבחינת ישראל אין דרך אחרת. וכל מי שטוען שיש אופציה אחרת – מרמה את הציבור ומשלה את עצמו. הוא הדין לגבי כל מי שנושא ביום ירושלים נאומים חוצבי להבות על כך ש"ירושלים לא תחולק לעולם". תחולק גם תחולק. ההישג הגדול של ירושלים מימי טדי קולק הוא שהעולם הכיר בכך שלא תעבור עוד חומה בתוככי ירושלים. העולם גם הכיר במציאות של שכונות יהודיות במזרח העיר ואיש אינו מציע לפנותן או לשנות את הסטטוס המדיני שלהן. אבל הכל מבינים שלא ייתכן הסכם שלום שלא ייתן למדינה הפלסטינית ביטוי כלשהו בחלק מירושלים, שיהווה את בירתה. אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית לאפשר לרשות הפלסטינית לקבל את אבו דיס לשלטונה המלא ולהקים בה מוסדות שלטון סמוך לגבול ירושלים. אחרי פרשת אבו דיס וההיתר שנתן לעליה הפרובוקטיבית של אריק שרון להר הבית הם שמנעו מראש כל סיכוי להתקדמות להסדר בועידת קמפ דיוויד האומללה, כשהאשם המרכזי הוא ברק.

 

רוב ממשלות ישראל אחרי 67, מי פחות ומי יותר, אחראים להיווצרות בעיית ההתנחלויות. אין לי ספק שההתנחלויות היו, הינן ותהיינה מכשול לשלום. גם כאן יש פתרונות יצירתיים של חילופי שטחים ותיקוני גבול מזעריים בתנאי שהמתנחלים ותומכיהם בימין יבינו שאין דרך אחרת אלא להתכנס בגושי התיישבות גדולים ולהתפנות מיישובים קטנים ומבודדים. אין דרך אחרת.

 

המתווה הוא ברור. נתניהו חייב לבחור בין תמיכת הימין הקיצוני לבין רצון הרוב בישראל, בין רצון ההישרדות לטווח קצר לבין ההבנה לטווח ארוך כי עתיד המדינה מותנה ביצירת ברית מדינות מתונות, בהובלת ארצות הברית, שתפעל בשלושה מסלולים מקבילים: עצירת איראן, בלימת הטרור וקידום תהליך השלום.

הבלדה על יוסי הראל ז"ל

 

לפני יומיים קיבלתי את המייל הבא מהמשורר והפזמונאי, יוסי גמזו:

 

"דני מכובדי,

התרשמתי מאוד ממה שכתבת על יוסי הראל ז"ל באתר התגובות האקטואליות שלך.

אני שולח אליך שיר שיוקרא במוצ"ש זו (23.5.09) בערב אזכרה שייערך בת"א לזכרו ביוזמת

שאול ביבר ועוד ותיקי פלי"ם. אתה רשאי לקצר מה שנראה בעיניך כפחות חיוני אם תרצה

לקרוא זאת בקולך ב"הִדברוּת" ברשת אלף של שבוע הבא ואתה רשאי גם לתת זאת בשלמות באתר

התגובות הנ"ל.

במיטב ההוקרה והידידות –

 

יוסי גמזו"

 

אני ממלא ברצון את בקשתו של יוסי גמזו:

 

יוסי גמזו

 

הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל

 

לְגִבּוֹרֵי הַצִּי וַעֲלִילוֹת הַשַּיִט

אֵין הַמֻּשָֹג "מֵי מְנוּחוֹת" בִּכְלָל קַיָּם

וּלְיוֹרְדֵי-הַיָּם אֵין חוֹף אוֹ נְמֵל-בַּיִת

שֶלֹּא חוֹזְרִים מֵהֶם כָּל פַּעַם אֶל הַיָּם.

 

וְאִם גַּלֵּי הַיָּם מוֹחִים בְּלֹבֶן קֶצֶף

כְּמוֹ בְּמַטְלִית לַחָה אֶת רֹב הַזִּכְרוֹנוֹת

אָז רַק דָּבָר אֶחָד הֵם לֹא מוֹחִים, בְּעֶצֶם,

אֶת הַגַּדְלוּת שֶהִיא מֵעַל לְיוֹם-קְטַנּוֹת.

 

כִּי אִם פְּטִירַת אָדָם פְּרֵדָה לְאֵין-מָנוֹס הִיא

וְלָאָדָם יֵש רֶקוֹרְד רַב-מַעֲלָלִים

וְרֶקוֹרְד זֶה שֶל הָאָדָם הוּא גְרַנְדִּי וֹ סִ י

וְלֹא יִמְחוּ אוֹתוֹ לֹא קֶצֶף הַגַּלִּים

וְלֹא אֲבַק הַשִּכְחָה הַמִּתְעַלֶּמֶת

וְלֹא הַזְּמַן שֶזִּכְרוֹנוֹ קָצָר תָּמִיד

אָז חוּץ מִ"דֹּם" שֶל דּוּמִיַּת דַּקָּה אִלֶּמֶת

יֵש אֶת דְּמוּתוֹ הַיּוֹם בְּלִי הֶרֶף לְהַצְמִיד

אֶל לֵב הַנֹּעַר הַסּוֹגֵד כָּאן לְכָל הֶבֶל

וְלֹא מוֹצֵא גִבּוֹר רָאוּי לְהִזְדַּהוּת

כְּמוֹ הַמּוֹפֵת הַזֶּה שֶל מְסִירוּת נִלְהֶבֶת

לְכָל הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר וְהַיָּאוּת.

 

כְּמוֹ יוֹסִי הַמְבּוּרְגֶּר הַזֶּה מִירוּשָלַיִם

שֶכְּבָר בְּגִיל צָעִיר מְאֹד, בִּמְקוֹם לִלְמֹד,

קָם לַעֲבֹד יוֹם-יוֹם לְפַרְנָסַת הַבַּיִת

וְהִצְטָרֵף בְּכָל הַלַּהַט וְהַמְּאֹד

אֶל לוֹחֲמָיו שֶל וִינְגֵּיט בִּפְלוּגוֹת הַלַּיְלָה

וְאֶל נִבְחֶרֶת יַמָּאָיו שֶל הַפַּלְיָ"ם

וּמִסִּירוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז בְּגֹדֶל פַּיְלָה

עָבַר בְּלֵב אַמִּיץ יָשָר אֶל לֵב הַיָּם

וּבְשֵרוּת הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָאלִית

פָּקַד עַל אַרְבַּע אֳנִיּוֹת פְּלִיטֵי שוֹאָה

מוּל צִי-הַשַּחַץ שֶל בְּרִיטַנְיָה הַבְּרוּטָאלִית

שֶלֹּא קִדְּמָה אוֹתָם בְּחֶסֶד וִישוּעָה

אֶלָּא אִלְּצָה אוֹתָם מוּל מַשְחֲתוֹת הַזַּעַם

בְּגֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת אַנְגְּלִית שֶל קַלְגַּסִּים

לָשוּב אֶל חוֹף אַדְמַת גֶּרְמַנְיָה שֶכְּבָר פַּעַם

הֵם טָעֲמוּ בָּהּ מַה שֶּגֶּרְמָנִים עוֹשִֹים.

 

וְשוּם הִלָּה טֶכְנִיקוֹלוֹרִית-הוֹלִיווּדִית

שֶל פְּרֶמִינְגֶּ'ר וְשֶל פּוֹל נְיוּמֶן לֹא תָמִיר

בְּעָצְמָתָהּ אֶת הָאֱמֶת הָרוֹבִּין-הוּדִית

שֶל הַצָּעִיר הַזֶּה, הַדַּק וְהַתָּמִיר

שֶנֶּהֱפַךְ פִּתְאֹם, בַּיָּם, מוּל רֶשַע בְּרִיטִי

לְפַטְרוֹנָם הָעַז שֶל כָּל הַחֶלְכָּאִים

בְּלֵב הָרֶגַע הַהִיסְטוֹרִי וְהַקְרִיטִי

שֶבּוֹ נֶחְרַץ הַדִּין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.

 

הוּא מַעֲדִיף מַעְפִּילִים חַיִּים עֲדַיִן

עַל פְּנֵי מֵתִים שֶאֵש אַנְגְּלִים אֵינָה שוֹעָה

לִמְרִי סִבְלָם, וְהוּא פּוֹקֵד: "נָרִים יָדַיִם,

מַסְפִּיק כְּבָר מֵתוּ מֵאִתָּנוּ בַּשּוֹאָה".

וְזוֹ הָעֵת בָּהּ הַתְּבוּנָה תוֹקַעַת גּוֹל שָם

לַחֲמוּמוּת-הַמּוֹחַ וְשִקּוּל נָכוֹן

שֶל אִיש צָעִיר אַך רַב-חָכְמָה זוֹכֶה לִנְחֹל שָם

בְּסִכּוּמוֹ שֶל יוֹם אֶת קְלַף-הַנִּצָּחוֹן.

 

כִּי זֶה אֵינוֹ כָּל הַסִּפּוּר, זֶהוּ רַק פֶּרֶק

מֵאוֹדִיסֵיאָה שֶל גִּבּוֹר נָבוֹן וָעַז:

עֶשְֹרִים וַחֲמִשָּה אַלְפֵי פְּלִיטֵי הַהֶרֶג

הַהִיטְלֶרִיסְטִי חַיָּבִים לוֹ עוֹד מֵאָז

אֶת חַיֵּיהֶם, שֶכֵּן לַמְרוֹת סְפִינָה נִלְכֶּדֶת

בֵּין אֳנִיּוֹת-גֵּרוּש הֲרֵי מִקֵּץ זְמַן-מָה

הֵם מַגִּיעִים כְּבָר אֶל חוֹפָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

שֶהוּא יִצֵּג לָהֶם, אַמִּיץ וּזְקוּף-קוֹמָה.

 

וְהוּא מַחְלִיף אָז גַּלֵּי יָם בְּחוֹף יַבֶּשֶת

וְאֶת הַהַמְבּוּרְגֶּר בְּשֵם עִבְרִי: הַרְאֵל

וְהוּא נִמְנֶה עִם מְקִימֶיהָ שֶל הָרֶשֶת

הַמּוֹדִיעִינִית בִּצְבָאָהּ שֶל יִשְֹרָאֵל

וְהוּא מֻכְתָּר בְּפָרָשַת לָבוֹן בַּתֹּאַר

שֶל "הַקָּצִין הַגֶּ'נְטְלְמֶן" אַף כִּי תָהוּ

רַבִּים עַל עֹז בִּלְתִּי רָגִיל זֶה וְעַל טֹהַר

לֹא מִתְפַּשֵּר זֶה כְּשֶהֵעִיד בַּבְּרוֹךְ הַהוּא

מוּל קוֹמְבִּינָטוֹרִים אַנְשֵי סַפְרָא  וְ זַ יְ פָ א

(קְצִינֵי אָמָ"ן אַךְ לֹא יָשְרָה וְלֹא אֵמוּן)

וּכְמוֹ שוֹבֵר-גַּלִּים מוּל סַעַר בִּנְמֵל חַיְפָה

הוּא מִתְיַצֵּב לוֹ וְרֹאשוֹ אֵינוֹ טָמוּן

בַּחוֹל, לְהֶפֶךְ, הוּא מֵעִיד בְּלַהַט בִּיבְּלִי

עַל כָּל הַשְּמוּץ כְּדֵי שֶבְּאוֹתוֹ עִנְיָן

יִקֹּב הַדִּין פֹּה אֶת הַגַּ'אבֶּל (וְאֶת גִּ'יבְּלִי)

גַם אִם הַדִּין אֵינוֹ פּוֹסֵחַ עַל דַּיָּן…

 

לֹא, לֹא הָיוּ לָנוּ בְּאֶרֶץ אֲהוּבָה זוֹ

יוֹתֵר מִדַּי דְּמֻיּוֹת מִסֵּדֶר-גֹּדֶל כֹּה

גָדוֹל בְּיֹשֶר, בִּתְבוּנָה, בְּלֵב שֶעַז הוּא

אַךְ אֱנוֹשִי כָּל-כָּך בְּכָל שְלַבֵּי דַּרְכּוֹ.

 

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּשֶגִּבּוֹרֶיהָ נִמְסָרִים לָהּ

לַאֲדָמָה בָּהּ אֶת הוֹדָם זָכוּ לִרְשֹם,

דַּוְקָא כַּיּוֹם וְדַוְקָא כָּאן כֹּה חֲסֵרִים לָהּ

אַנְשֵי-מוֹפֵת כָּמוֹהוּ

כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשֹם.

 

מדוע לא ישנתי טוב הלילה

 

לא יכולתי להירדם הלילה. בחמש בבוקר כשששמעתי את קול מחלק העיתונים מיהרתי לקחתם ולצערי לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה שהציקה לי והדירה שינה מעיני: האם התקיימה פגישה בין שרה נתניהו למישל אובמה, רעיית נשיא ארצות-הברית, ואם לא אז מדוע?

 

ואולי מי שדיווח כי בכל זאת תתקיים פגישה טעה או הוטעה? ואם כן, על ידי מי ולמה?

הפילוג כבר על הסף

 

ככל שידוע לי הפילוג במפלגת העבודה כבר על הסף ובקרוב ייהפך לעובדה מוגמרת. חוות דעת משפטיות מוסמכות קובעות כי די ב- 4 מתוך 13 חברי סיעת העבודה כדי להתפלג ולזכות במעמד חוקי של סיעה בכנסת. אמנם 4 זה קצת פחות משליש, אבל מכיוון שלא ניתן לחתוך ח"כ לשליש  (את המצפון ניתן, כנראה, אך לא את הגוף) הרי הכלל החל על כספים יחול גם כאן: אם פחות מחצי – מעגלים כלפי מטה. אם ועדת הכנסת לא תקבל עמדה זאת, ההכרעה תעבור לבג"צ. אז אולי הם עדיין יגורו ביחד, אך יבלו בנפרד.

 

הפילוג המעשי כבר קיים. ועידת המפלגה הלכה אחרי האינטרסנטיות הזמנית. היא לא תעמוד למפלגת ברק-פואד-שמחון-שירי לאורך זמן. ספק אם ממשלת נתניהו תחזיק מעמד זמן רב ועל אף הפופולריות האישית הרגעית של אהוד ברק כשר ביטחון בבחירות חדשות המחאה נגד הממשלה מן המרכז ושמאלה תלך לקדימה ואולי למפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה ואילו המחאה מימין תלך לאיחוד הלאומי ולליברמן.

 

מי שחשב שמא ביבי נתניהו הוא ביבי חדש שהשתנה והפיק לקחים התבדה ומהר יותר מכפי שניתן היה לתאר. גם משקיף ציני וריאליסטי לא האמין שבניין הקלפים של הממשלה החדשה יתמוטט כה מוקדם. נתניהו עשה כבר טעויות כה רבות, ובראש ובראשונה נטילת האחריות הכלכלית על עצמו ומינוי שר אוצר חסר ניסיון. לטובתו ייאמר כי בניגוד לאולמרט לפחות בחר שר אוצר ישר. היום גם יתברר בוושינגטון איפה עומדת ממשלתו בנושא המדיני.

 

כמעט כל ראשי הממשלה בעבר שמרו מרחק בטוח מענייני הכלכלה והתערבו בנעשה בתחום רק בשלט רחוק. הסיבה ברורה – ענייני הכלכלה משפיעים על דעת הקהל בטווח הקצר. ענייני המדיניות והביטחון – בטווח היותר ארוך, למעט נושא הטרור. לכן עדיף למנהיג שלא להיות מזוהה יתר על המידה עם התחום הכלכלי. אפילו ראש ממשלה שמזוהה עם טיפול טוב בענייני הכלכלה – שמעון פרס בשנים 84-86 לא זכה על כך בהערכת הבוחר. ראש ממשלה חכם ממנה שר אוצר מנוסה וטוב. אם תהיה ביקורת – הוא יספוג אותה. אם תהיה הצלחה – הוא יוכל לשייכה אליו, על שהשכיל לבחור צוות כלכלי מצליח. נתניהו לא נהג כך והוא ישלם את המחיר בדעת הקהל. גם הפגישה עם הנשיא אובמה לא תעזור למעמדו. היא רק תעמיק את המלכוד שלו ושל שותפיו לקואליציה.

 

הפילוג הוא, כמובן, רק אמצעי. השאלה היא מה המטרה. אני מניח שהחלטות לטווח ארוך יתקבלו רק בהמשך הזמן. האם לייסד גוף חדש לחלוטין? האם גוף זה יהיה מבוסס על מערך של מפלגות וגופים קיימים או יהיה ארגון חדש לגמרי הבנוי על הצטרפות אישית ולא קבוצתית?

 

שאלה נוספת היא השאלה המערכתית בטווח הקצר. האם להקים סיעה נפרדת או ליצור בלוק עם מר"צ? במצב הנוכחי סיעה של פחות מ- 6 ח"כים אינה זכאית לייצוג אוטומטי בכל ועדות הכנסת. סיעה בת 7 (4 הפורשים + 3 חברי מר"צ) זכאית לייצוג בכל הועדות, כולל חוץ וביטחון וכספים, ולראשות אחת הוועדות הסטטוטוריות ולתפקיד סגן יושב ראש הבית.

 

הבעיה המקשה על השילוב הטבעי, לכאורה, היא התדמית הגרועה של מר"צ נוכח כישלונה האדיר בבחירות האחרונות. כל אלה שאלות שהארבעה – אופיר פינס, עמיר פרץ, יולי תמיר ואיתן כבל חייבים יהיו להחליט בהן תוך שיתוף החברים הרבים שיפרשו עימם ממפלגת העבודה.

 

העיקר הוא שיתחילו קודם בבניית אופייה, דמותה ועקרונותיה של הסיעה החדשה ולא יתחילו מן השאלות הפרסונליות. אותן עדיף לדחות עד ערב הבחירות הבאות. לי נראה שבכל מקרה הרשימה שתוצג חייבת להיות רחבה ומגוונת מכל המגזרים, שתכלול שעור גבוה של נשים, מן הפתיחה והלאה ובראש הרשימה חייבת לעמוד דמות שאינה מזוהה עם כישלונות העבר של העבודה, מר"צ או כל גוף אחר.

הוועידה האחרונה של מפלגת העבודה

 

מספרים על אסיר בגולאג שהסביר מדוע נשלח לשם. "הקומיסר שאלני מדוע לא נכחתי בישיבה האחרונה של המפלגה? ועניתי לו: אילו ידעתי שזו הישיבה האחרונה הייתי בא". ובכן, אני יודע שזו כנראה הישיבה האחרונה אבל לא אבוא לראות בקבורתה של תקווה גדולה. נכחתי בוועידות השונות למן הראשונה, למעט התקופה שמילאתי תפקידים ממלכתיים אבל כפי שאמר אותו יהודי _ "מן ההלוויה הזאת כבר לא איהנה". אכן.

 

 

כאמור, ועידת מפלגת העבודה שהתכנסה היום והתנהלה במיטב המסורת של ועידות המפלגות הסטליניסטיות, תהיה, קרוב לוודאי, הוועידה האחרונה. היא הפכה עצמה למרכז, צירפה 400 צירים נוספים מלחכי פנכת היו"ר ומקורביו, ועד הבחירות הפנימיות הבאות ספק אם יישאר הרבה מן המפלגה. ישנו ביטוי אמריקני – "מתה אך טרם נקברה" או בגרסה אחרת "מתה אך שכחה להיקבר". גורלה יהיה דומה לזה של מפלגות כליברלים, הפרוגרסיבים – ל"ע והמפד"ל שמילאו, כל אחת בדרכה, תפקיד היסטורי רב חשיבות אך לא הצליחו להתאים עצמן לתקופה החדשה ובמקום תנועה בעלת ערכים ואידיאולוגיה עם יכולת ביצוע היא הפכה למנגנון המשמר את עצמו, בלי לבחול באמצעים ותוך השרת כל שריד רעיוני וכל מניע ערכי. פואד, שירי ואהוד ברק הם יורשיהם הנוכחיים של ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אבא אבן ופנחס ספיר. דור, דור ודורשיו.

 

לפני כשבועיים כתבתי כאן על חובתה הדמוקרטית של שלי יחימוביץ כי "לחמשת הח”כים המתנגדים לממשלה הנוכחית אין ברירה אלא לפרוש. ארבעה כבר מוכנים אך לפי החוק הקיים הם זקוקים לח”כ חמישי. מחובתה של שלי יחימוביץ’, מתוך נאמנות לערכיה, להצטרף אליהם. אין לה יותר מה לחפש במפלגת העבודה. אם אינה רוצה לנהוג לפי עקרונות המוסר של ברק, שירי, פואד וחבריהם עליה לפעול לפרישה, ויפה שעה אחת קודם."

 

לצערי, שלי יחימוביץ' היא הגורם העיקרי המונע את הפילוג. היא, כנראה, מחכה לכך שעופר עיני יתייאש מהסיכוי להשפיע מבפנים על ממשלת נתניהו. אריק שרון התבטא פעם כי אינו יודע למי להאמין – ליד ימין של נתניהו או ליד שמאל. נראה לי על פי הניסיון שמוטב להאמין ליד ימין של נתניהו – גם הכלכלית-חברתית וגם המדינית-ביטחונית. בשוליים אפשר אולי למשוך את ידו קצת שמאלה, לאלצו להוציא כמה עזים, אבל אין לצפות ממנו לא למהפכה עממית בתחומי החברה וצמצום הפערים ולא לגישה מדינית חדשה בקידום תהליכי השלום.

 

התרגיל הציני האחרון של נתניהו-שטייניץ רק מוכיח עד כמה אין לסמוך על הממשלה הזאת. אמנם פה ושם הוציא ראש הממשלה כמה עזים אך נשארו בפנים די והותר ואין לממשלה תכנית ממשית בתחום החברתי-כלכלי שתענה על הצרכים האמיתיים של המדינה והחברה.

 

אז פה ושם יהיו לשרי העבודה כמה "הישגים" אבל הם יהיו בטלים בשישים ואיש לא ייחסם לישיבתה בממשלה. אך האמת היא שלויכוח הזה כבר אין חשיבות ממשית. אם יהיו לממשלה הישגים – הם ייזקפו לזכות נתניהו והליכוד. ש"ס וישראל ביתנו יזכו בכל מקרה בתמיכת ציבור הבוחרים שלהם. לעבודה כבר אין ציבור משלה שיהיה נאמן לה בכל מקרה. במקרה של כישלון – התמיכה של כוחות המרכז והשמאל המתון תינתן לציפי לבני ולקדימה. כך שבכל מקרה העבודה נשארת קרחת מכאן ומשם.

 

האופציה היחידה למי שאינו מסוגל לבלוע את תבשילי פואד-שירי- שמחון וברק היא לפרוש ולנסות ולהקים כוח חדש שיהיה נאמן לערכים ההיסטוריים של תנועת העבודה תוך התאמתם לתנאי התקופה. שלי יחימוביץ' יכולה להוביל מהלך כזה או להיעלם בעלטה הגדולה עם מה שנותר ממפלגת העבודה.

 

 

 

מיכאל אורן, השגריר החדש בוושינגטון – האיש הנכון

 

תפקיד השגריר בוושינגטון הוא להערכתי אחד החשובים ביותר במערכת הממשלתית הישראלית, חשוב מהרבה שרים ומנכ"לים. הוא גם אחד הקשים ביותר לביצוע שכן הוא כפוף להרבה בוסים, מפקדים ומבקרים. פורמלית הוא כפוף לשר החוץ, אך מעשית הוא כפוף גם לראש הממשלה, ולאחרים: בענייני הקשרים הביטחוניים – לשר הביטחון, בקשרים הכלכליים – לשרי האוצר והתמ"ת, עכשיו אולי גם לשר ההסברה והתפוצות. הוא גם עובד תחת עינם הפקוחה של הארגונים היהודיים הגדולים, ובראשם ועידת הנשיאים ואיפא"ק וקשור באלפי חוטים למימשל, לקונגרס, למעצבי דעת הקהל וחשוף לתקשורת האמריקנית והישראלית.

זהו תפקיד קשה גם בימים שישנה מפלגה דומיננטית אחת בישראל, שכן אז הוא צריך לתמרן בין הרגישויות האישיות בצמרת – בן-גוריון-שרת, גולדה- פרס, אשכול וממשלתו, גולדה- אבן, רבין-פרס. זה קשה פי כמה כשהממשלה מורכבת מסיעות ופלגים רבים ושאין לה קו ברור ואחיד – בגין-דיין, שמיר-פרס וכן הלאה, וכיום – נתניהו, ליברמן, ברק. בנוסף, הוא צריך להיות איש מודיעין מעולה, שאינו נותן להשקפותיו האישיות, לקונספציות או למשאלות לב, שלו או של הממונים עליו, להאפיל על העובדות בשטח. הוא צריך לתמרן בין האישים והמפלגות השונות בארץ ובין המימשל, הקונגרס והמפלגות הגדולות ובתוך הפוליטיקה היהודית. הוא צריך להבין את השיטה המורכבת של תהליכי קבלת ההחלטות והדרך הישירה והעקיפה להשפיע עליהן, להכיר בחשיבות הרבדים השונים של מעצבי דעת הקהל – הקהילות היהודיות לגווניהן, האיגודים המקצועיים, הגורמים האתניים, הארגונים הכנסייתיים ועוד. הוא מנהל  שגרירויות בעת ובעונה אחת: השגרירות המדינית, השגרירות לקונגרס, השגרירות לקהילה היהודית, השגרירות הביטחונית, השגרירות הכלכלית והקונסוליות הכלליות הפזורות ברחבי המדינה והתיאום עם הנציגות לאו"ם.

עד היום היו לנו לא מעט שגרירים מעולים שהצליחו ללכת בין הטיפות, והיו אנשים טובים שנכשלו כי לא הצליחו להבין את וושינגטון ו/או את ירושלים. הבחירה בד"ר מיכאל אורן על-ידי נתניהו וליברמן היא בחירה טובה ודומני כי בשילוב של כל הדרישות הוא עולה על המועמדים האחרים. זלמן שובל – שהיה שגריר טוב, אך היה זה משגה להחזירו פעם נוספת לאותו תפקיד, ד"ר דורי גולד, המקובע בהשקפות מוצקות וספק אם יכול היה להוכיח גמישות מספקת ואלון פנקס – שהוא איש הסברה מצויין ותו לא.

מיכאל אורן הוא בעל השקפות ניציות – שמרניות אך הוא איש מרכז מתון. ספריו ומחקריו מוכיחים על יושר אינטלקטואלי ועל יכולת לבחון את העובדות על קרקע המציאות ולא דרך מסננת אידיאולוגית ומשקפיים שחורות ו ורודות. הוא איש הסברה מצויין ויוכל ליצור קשרים עם כל גוני הקשת הציבורית האמריקאית.

נקווה שאופי המינוי מבשר על קו דומה בבחירת ממלאי תפקידים מרכזיים נוספים בממשלה ובשרות החוץ.