אמי דורה בלוך

אמי, דורה בלוך

 

בהלוויית הנכד של אחותה, אריה אלוני, שנפל במעוזי התעלה במלחמת יום הכיפורים וגופתו נמצאה  רק לאחר חודשים ארוכים, אמרה לי אמא: "אנחנו רואים בטלוויזיה את "ההגדה לבית פורסייט", אבל יש לנו "הגדה לבית פיינברג" משלנו – מיוסף פיינברג דרך אבשלום ועד אריה אלוני, ומי יודע מה עוד. אתה צריך לכתוב אותה". "מן הסתם זה יקרה כשאצא לפנסיה" – השבתי. "אני כבר לא אהיה אז – אבל תשלח לי עותק שם למעלה" – סיימה בחיוך, ולא ידעה כי היא תהיה פרק מרכזי בסאגה של המיתות המשונות של הפיינברגים, כאשר לא פעם לא נודע מקום מותם וקבורתם אלא לאחר זמן רב. ותצטרף אליה להגדה נכדתה שכה אהבה – איילת הרטוב – שנהרגה באסון וורסאי. היום אני מתחיל למלא את ההתחייבות.

 

הזיכרון הראשון

 

הזיכרון הברור הראשון שלי מאמי הוא מאחד מימי סוף הקיץ של 1947 אמי לקחה אותי לחייט יהודי

 בעיר העתיקה של ירושלים, שתפר בגדים למשפחה לקראת הבר מצווה של אחי, בנימין, שנועדה לשבת ה – 29 בנובמבר 1947. אמי רבה עם החייט ונטלה את הבגדים בכעס והחלה ללכת עמי בכיוון השוק. לפתע הגיח החייט מאחוריה ותפס את הבגדים. שוטר התערב בסכסוך ולבסוף גישר ופישר – החייט יתקן את הטעון תיקון תוך שעתיים.

 

אמי ניצלה את הזמן לטייל עמי ברחובות העיר העתיקה וברחבת הכותל היא עצרה לשוחח בערבית עם הסוחרים, שאת רבים מהם הכירה, ועם היהודים באידיש ובלאדינו. לבסוף חזרנו לחייט, נטלנו את הבגדים ממנו ובשער יפו נכנסנו למונית ונסענו הביתה.

 

זה היה הביקור האחרון שלנו בעיר העתיקה עד יוני 1967. ברגע שניתן היה, לקחתי את הורי לסיור במזרח ירושלים. אמי הובילה בביטחון רב. היא לא הייתה זקוקה להדרכה. ניגשה לסוחרים, מדברת עמם בערבית בניב פלשתינאי, שואלת לשלומם של אלה שהכירה בעבר,  פה ושם נפגשת במישהו שנזכר בה. לפתע נעתקת נשימתה – בשלט של אחת החנויות כתוב השם תאדרוס. תאדרוס היה שם משפחת אחותה הבכירה, סופיה, שנישאה באלכסנדריה לערבי נוצרי. היא נכנסת לבדוק אם יש קרבה ואכן מסתבר שבעל החנות הוא בן-דוד רחוק של המשפחה.

 

דורה בלוך נולדה ביפו, להוריה, ברטה ויוסף פיינברג, ממייסדי ראשון לציון. אביה, שהביא את הברון

רוטשילד לתמיכה במושבה הציונית הראשונה, גורש ממנה בפקודת הברון בתום מרד האיכרים נגד פקידות הברון. הוא עבר קודם ללוד, שם הקים עם שותף ערבי , בית חרושת לשמן שנכשל, ואז עבר ליפו ופתח בית מרקחת. זמן קצר לאחר הולדת אמי נסע להתרפא ביריחו ושם נפטר. גופתו נמצאה רק לאחר ימים אחדים. סבתי ברטה נותרה עם חמישה ילדים קטנים. בנה הבכור, מארק, סיים באותו זמן לימודי רפואה בצרפת. הוא הצליח למצוא עבודה באזור כפרי במצרים ולקח אליו את אמו, אחיו ואחיותיו.

 

הקשר הראשון

 

כל חייה חיה אמי בקשר הנפשי המיוחד הזה שחיבר בין ראשון לציון, יפו, מצרים וירושלים. ימי ילדותה ונעוריה במצרים עיצבו לא במעט את אישיותה וכישוריה. כשגדלו, היא ואחותה אידה, עבר דודי לאלכסנדריה שכן בכפר, מינט אל אמח, ובסביבתו לא היה בית ספר ראוי. אמי למדה בבית הספר השוויצרי. משם קיבלה ידע בלתי רגיל לשפות: היא ידעה צרפתית, איטלקית ויוונית מודרנית, על בוריין. מבית אמה ידעה רוסית ואידיש.

 

כשנישאה לאבי, שעלה מווילס, למדה בכוחות עצמה אנגלית ועד מהרה שלטה בה כשפת אם. היא דיברה ערבית בניב מצרי ופלשתינאי. גרמנית למדה משכנותיה ברחביה. היה לה כשרון נדיר לקלוט בכל מקום אליו הגיעה את שפת המקום ותוך 24 שעות דיברה שוטפת, מבלי שאיש יחשוד כי היא תיירת. עברית היא דיברה די טוב, אך כל ניסיונותיה ללמוד קרוא וכתוב לא צלחו. בחברה שגרה בה

 בירושלים זה הספיק. עם בניה הגדולים יותר הסתדרה באנגלית. אני היחיד שגדלתי בעברית כי הימים היו ימי שיא המאבק בבריטים ואחי הגדולים אמרו להורי – אם תדברו עמנו אנגלית ברחוב, נעבור מיד למדרכה ממול…

 

המטבח שלה היה פיוז'ן לפני הולדת המושג: מעורב ים תיכוני – אשכנזי בריטי – רוסי וצרפתי. מהאמהות של חברותיה בירושלים למדה לבשל את האוכל היהודי האשכנזי בתיבול ספרדי – מצרי. על שולחנה יכולת למצוא פלפל מצרי, חומוס מעשה ידה, זיתים וחמוצים שכבשה, יחד עם גפילטא פיש, קוגל ורגל קרושה מפולפלים כדבעי. מרק עוף, ועוף ממולא, ובשר כבוש ומנות אחרונות- מבקלווה תוצרת בית ועד הפודינג האנגלי.

 

מוצאי יום כיפור הכינה כמנהג יהדות בריטניה את הטרייפל – שכבות של פירות, עוגה פשוטה, קרם, בקישוט תות וקצפת. בפסח הכינה את הלימון קרד – ממרח לימון למצה ולעוגות היבשות. מעולם לא קנתה אוכל מוכן ולא הזמינה קייטרינג, אלא כשחלתה. רק לאוכל האפריקני בבית החולים בקמפלה, בירת אוגנדה, לא הסתגלה.

כשביקר אותה סגן הקונסול הבריטי ביום ראשון ה 4 ביולי בבית החולים ביקשה ממנו שישיג לה אוכל אירופאי. כשחזר היא כבר לא היתה בבית החולים, וכפי שהוברר לנו מאוחר יותר, כבר לא היתה בן החיים.

 

גם טעמה התרבותי היה פיוז'ן אמיתי. היא אהבה להאזין לתקליטים של מריאן אנדרסון, קתלין פרייר ולילי פונס ולזמרתן של שושנה דמארי, יפה ירקוני ואום כולתום. את הסרט הערבי של ימי שישי בטלוויזיה לא החמיצה ואוי ואבוי למי שהעז להפריע לה באותן שעות של ערב שבת בין השמשות. היה לה מנוי בפילהרמונית מימי טוסקניני ועד זובין מהטה.

 

היא כאבה כל ימיה את כאב אובדן האב שלא הכירה. תמיד שמרה על מורשתו וזכרו. אמה ברטה חזרה לארץ ממצרים וגרה אצל בתה,דורה, עד לפטירתה בשנת 1934. היא סרבה לבקר  בראשון לציון. רק פעם אחת בלבד, בשנת חייה האחרונה, הסכימה לנסוע במונית לראות את המושבה. אך סירבה לרדת מן המונית. מעט מכריה שחיו עדיין במושבה ובראשם מנשה מאירוביץ' ירדו לקראתה ושוחחו עמה במונית.

 

 

למרות זאת, אמי גידלה אותי על מסורת ראשון. ספר ראשון לציון שנכתב על-ידי דוד יודולוביץ' במלאת 60 שנה למושבה היה אחד מספרי העיון הראשונים שקראתי בצמא. כשהוסר המצור מירושלים ונפתחה הדרך לקחה אותי אמא לראשון לציון לביתו של קרובנו איתן בלקינד, שם אכלתי לראשונה מזה זמן רב ביצים ללא הגבלה, ירקות ופירות טריים.  אמא לקחה אותי אז לפגוש באחרון הבילויים, מנשה מאירוביץ', שסיפר לי באריכות זיכרונות על סבי וסבתי, דברים שגם לאמי היו לא ידועים. אמה לא דברה על ראשון והיא שמעה פרורי מידע רק מן הקרובים שהיו מגיעים לאלכסנדריה. במיוחד אהבה לפגוש את בן דודה,  אבשלום פיינברג, שהיה עוצר לאכול אצל ברטה באלכסנדריה בין מסע למסע במדבר בשליחות מחתרת ניל"י.

 

 ימי החובייזה

 

 

ניסיונה מימי מצרים הכפריים עזר לה בימי המצור בירושלים. היא גילתה מחדש את צמחי הבר שגדלו בשפע במגרשים הפנויים ברחביה ובעמק המצלבה – את החובייזה, החורפייש, עלי הגפן והזעתר. היא לימדה את שכנותיה כיצד לבשלם עם מעט האורז, תפוחי האדמה והשעועית שעוד נותרו בעיר. היה לה בבית סמובר רוסי ישן, ירושה ממשפחת ברטה. אנחנו הילדים קוששנו גזרי עצים

וכך היה הסמובר מקור מים חמים לתה ולרחצה חיונית לכל הזקוק ברחוב מטודלה. בשל ידיעת היוונית שלה היא עמדה בקשרים עם דיירי מנזר עמק המצלבה שלהם לא נותק קו אספקת המים מבריכות שלמה וכך הצליחה להשיג מהם מעט מים נוספים לדיירי הרחוב, בעיקר בימים שמכונית חלוקת המים לא הצליחה להגיע לסביבה בגלל ההפגזות.

 

כל חייה הצטערה שלא יצאה לעבוד. אבל בירושלים של אותם הימים, חברת משפחות הפקידות ומרצי האוניברסיטה, בחברה האנגלו-סקסית, הייקית והס"טית, אישה יצאה לעבודה רק אם הייתה רווקה, גרושה, אלמנה או אשת לוחם מחתרת. היא השקיעה את מרצה בעזרה לזולת ובעבודה התנדבותית בקליטת עלייה מן העלייה היקית ועד העלייה ההמונית שלאחר קום המדינה. היא עזרה לערבים שנותקו בזמן המלחמה ממשפחותיהם. היא טפלה במשפחתו של ראש הכנסייה היוונית-אורתודוכסית במערב ירושלים שרוב משפחתו וקהילתו נותרו בעיר המזרחית, ובעזרת ידידים שעבדו במשרד הממונה על המחוז עזרה לו לחדש את הקשרים עם תום הקרבות. "סנט-דורה" – דורה הקדושה – הוא נהג לכנותה. הקשר עמו, כמו רבים אחרים, נוצר על-ידי חברותיה ממשפחת סלומיאק. אבי המשפחה, אברהם סלומיאק, היה סגן הקונסול הרוסי בירושלים בתקופה העותומנית. במלחמת העולם הראשונה גורש למצרים. אחת מבנותיו – מרוסיה – למדה עמה בבית הספר השוויצרי. כשחזרו לירושלים פגשה מרוסיה את דודי, איזק בלוך, שהגיע לארץ עם הגדודים העבריים ונשאר לעבוד במנגנון ממשלת המנדט והשניים נישאו. יום אחד בא אחיו, אהרון בלוך לבקרו ודורה פיינברג באה ממצרים לבקר את חברתה. אהבה ממבט ראשון. הורי נסעו לאלכסנדריה התחתנו בבית הכנסת "אליהו הנביא" וחזרו לירושלים. דודי ורעייתו נסעו לארה"ב ואחר כך התגרשו. לנותרים בירושלים דאגה, מי אם לא – דורה בלוך.ככלל, בביתנו היו תמיד אורחים – משפחות במצוקה, עולים ואחרים. הדלתות היו פתוחות לכל דכפין ולכל דיצריך.

 

בת דודתי תמר אשל התגוררה בביתנו לאחר שנשתחררה מן הצבא הבריטי. היא הייתה פעילה בש"י ולא פעם השתמשה בטלפון שלנו לצרכי פעילותה. הטלפון היה שייך למקום עבודתו של אבי – הבנק הבריטי אגודה ארצישראלית ( כיום, בנק איגוד)- ומחובר למרכזיה שלו. אמי ואבי תיארו לעצמם במה עוסקת תמר ולא אמרו מילה, אף שהיה בכך לא מעט מן הסיכון.

 

משרדי הבנק היו אז בבניין מצפה בתפר שבין רחוב יפו לנסיכה מרי (שלומציון המלכה של היום), כמה מטרים מן המרכז המסחרי הישן ומירושלים הערבית. אבי לא החמיץ אף לא יום עבודה אחד. הוא האמין שבנק חייב להישאר פתוח. בהעדר תחבורה ציבורית הלך ברגל. בערב שמר ב"משמר העם" במחסומים. אמי דאגה – אך שמרה זאת בליבה. היא טרחה לארגן פעילות לילדי מטודלה כדי שלא יסתובבו ברחוב – לימודים ומשחקים במרתפים, בחדרי ההסקה ובקומות הקרקע, שהרי מקלטים של ממש לא היו.

 

על גג הבית במטודלה 16 נפל פגז אבל הוא נתקע בתנור הגרמני הישן של משפחת אולשינסקי ולא התפוצץ. אחד משכנינו – ד"ר ולתר לאש – פצע מכדור שחדר לבית, ועל מיטתי נחת כדור צלפים שריסק את המסטיק הבודד שנותר לפליטה, ששמרתי לעצמי בהסתר ופוררו לחלוטין, דקה לפני השינה. אני בכיתי על המסטיק ואמי אומרת לי: טיפשון, צחק בשמחה, כי בזכות המסטיק ניצלו חייך…..

 

 

היא אהבה לסרוג ולרקום. לנכדיה  – נירית ואיילת הרטוב, בנותיו של אילן, עופר, אביחי ושרון בלוך, ילדיו של בנימין-ברטרם – סרגה סוודרים וכובעים. לכל חברי העניקה מתנה של סריג מפרי עבודתה בהולדת ילדיהם. "מתי אסרוג לילדים שלך?" – היתה שואלת לא פעם. לכך היא לא זכתה. לפעמים אני רוצה לספר לה על משפחתי, ילדי, על ביקורי הראשון במצרים בעת המו"מ לשלום, על כלבה מוקי, שנותר עמנו…. אולי, כשאשלח לה את העותק של "ההגדה לבית פיינברג" לאי-שם למעלה.

 

 

הימים האחרונים

 

 

את אמי ראיתי בפעם האחרונה כשלושה שבועות לפני החטיפה לאנטבה. אני יצאתי לניו-יורק לקראת חתונתי. אמי היתה נרגשת לקראת נסיעתה לחתונה, ביקור ראשון שלה בארה"ב. היא עמדה לעצור בדרכה בפריס לפגוש את אחיה, אליאן. דיברנו עוד פעמיים בטלפון ובמוצאי שבת, ערב טיסתה, דיברה עוד עם פיליס, רעייתי לעתיד, על בואה לניו יורק. בבוקר החטיפה התעוררתי בבוקר עם כאב ראש וסחרחורת. פתחתי את הטלוויזיה ושמעתי את הידיעה. ידעתי כי לאיר פראנס היתה אותו בוקר גם טיסה ישירה לפריס ורק לאחר כמה שעות הוברר כי אמי ואחי, אילן, היו בטיסה שחנתה באתונה.

 

 

השגריר באו"ם, חיים הרצוג, ביקש ממני לשמור על שתיקה. הממשלה לא רצתה שיוודע למחבלים

או לאידי אמין מי נמצא במטוס החטוף. כששמענו על השחרור קפצנו משמחה, אך כעבור כמה שעות התברר לנו כי אמי איננה בין המשוחררים. אז החלה המערכה הציבורית. בעזרתו של טדי קולק, שהיה אז בניו-יורק, פנינו אל ראשי ערים ואישי ציבור אפרו-אמריקנים, שילחצו על אידי אמין. כולם נענו

ופנו אך מאוגנדה טענו שלא ידוע להם דבר…. הרבנים פסקו כי עלינו להתחתן, כיוון שלא ברור אם אמא חיה או מתה, וכך נשאנו באווירה קצת עצובה אם כי האמנו שאידי אמין לא יעז לרצוח אישה זקנה אלא רק ינצל את הימצאותה לסחיטה כלשהי….

 

רק כעבור חדשים אחדים נודע לנו בעזרת ה"מוסד, והמודיעין הבריטי מה עלה בגורלה. הרב הראשי, שלמה גורן, פסק על סמך המידע כי איננה עוד בן החיים וכי עלינו לשבת שעה סמלית, במקום שבעה.

 

 

כעבור כשנתיים, עם נפילת אידי אמין, התיר לנו הנשיא החדש, יוזף לולה, לבוא ולחפש את גווייתה. אחי, בנימין ז"ל, יצא לדרך בלוויית פתולוג של צה"ל ואיש המוסד. בהסתמך על מידע של המודיעין הבריטי נמצא קברה ביער ליד קמפלה, בירת אוגנדה. מסתבר שכאשר החלה הסערה הבין-לאומית סביב העלמה ניסו אנשי המשטרה החשאית של אמין לשרוף את גופתה אך בשל הלחות הרבה לא הצליחו.  לאחר הסתלקותם הטמינו אנשי הכפר הסמוך את גופתה וסימנו את המקום בסימון הידוע רק להם. בהגיע המשלחת מישראל הדריכו אותם למקום. אחיות בית החולים בו שהתה אמי שמרו את חפציה במקום מחבוא והחזירום לנו.

ואמי הובאה למנוחות בהר המנוחות בירושלים ליד קבר אבי אהרון ז"ל שנפטר ערב יום העצמאות לפני 35 שנה.