שלמה גינוסר ז"ל – עיתונאי, ג'נטלמן ולוחם אמיץ

לפני שבוע הלך לעולמו שלמה גינוסר ז"ל בגיל 72. את שלמה הכרתי בירושלים בראשית שנות ה – 60. שנינו היינו עיתונאים צעירים ומתחילים הוא ב"על המשמר" ואחר-כך ב"דבר". אני ב"קול ישראל" ואחר-כך ב"דבר". נפגשנו בכנסת ככתבים פרלמנטריים. הכנסת שכנה אז במרכז העיר ובתום הדיונים היו העיתונאים וחברי הכנסת הצעירים יחסית נפגשים בברים המועטים שהיו פתוחים בירושלים הקטנה בשעות הערב המאוחרות – מאי בר ופינק. בשעות היום היתה העיתונות, הבוהמה והפוליטיקה נפגשת בקפה אלסקה או עטרה, בטעמון שמול הכנסת. צהריים אוכלים ברימון או במסעדה באגודת העיתונאים ברחוב שמאי אצל הזוג לוסטיג. שלמה, יפה הבלורית והתואר, היה במרכז העניינים ומחוזר על-ידי כל הבנות. בעונת הקיץ היינו נפגשים בבריכות במעלה החמישה או בית זית.

 

שלמה גינוסר נולד בכפר סבא. הוריו גרו בבית הסמוך לזה של פנחס ספיר. אביו נפטר לפני שנים מעטות ונקבר בכפר סבא. אביו היה מסוכני וולוו בארץ ואנו קינאנו בשלמה היחיד משכבת הגיל וההכנסה שלנו שנסע בוולוו (אך לא גר בווילה). הוא היה בוגר ה"שומר הצעיר" ובאופן טבעי פנה לכתוב ב"על המשמר". אחת מחוויותיו הראשונות היתה הנסיעה לברית המועצות כחלק מן המשלחת הישראלית לפסטיבל הנוער הבינלאומי במוסקבה, שהפך למפגש הגלוי הראשון של ישראלים צעירים עם "יהדות הדממה".

 

בכל כתיבתו העיתונאית הצטיין שלמה בכתיבה מעולה, רגישות אנושית ושפה ברורה ובהירה. הוא עבר את כל סוגי הכתיבה העיתונאית – כתבות מקומית, סיקור הכנסת, כתב לענייני חינוך, כתב מדיני, כתב באירופה כשמרכז עבודתו בלונדון, שם פגש את רעייתו, שלומית. בדרכו השקטה כבש לו מקום מכובד כעיתונאי אמין ומעניין. הוא היה עיתונאי אמיץ – בין היתר נסע לצפון אירלנד בימי שיא המתח שם. בצד כתבות חדשותיות, ידע להעשיר אותנו בכתבות אווירה ובמסעות אל ההיסטוריה. בשנים האחרונות של "דבר" היה כתב רפורטז'ות ועורך מוסף שבת של העיתון.

 

לאחר סגירת "דבר" חזר ללימודים וכתב בביטאונים רבים ושונים. בנו, ניר, התאבד בעת שירותו הצבאי. שלמה התאושש בקושי רב. לפני שנים אחדות נתגלתה אצלו מחלת סרטן הערמונית. הוא ניהל מאבק קשה להכנסת תרופה יקרה וחדשנית לסל הבריאות. לבסוף, כשנואש מן הדרכים הממוסדות, פנה לבג"צ. בסופו של התהליך הוא זכה אך זה כבר היה מאוחר מדי. הסרטן התפשט. הוא לא נואש והיה מוכן להשתתף בכל ניסוי של תרופה או הליך חדש אך, לדאבוננו, ללא הועיל.

 

ראיינתי אותו בתכניתי "הידברות" ברשת א' של קול ישראל ככתב פרלמנטר ותיק ביום ההולדת ה – 50 של הכנסת ולאחר מכן כשהגיש את עבג"צ. קולו היה יפה, צלול ובוטח כתמיד.

 

חבל על דאבדין. מי ייתן ואבירי הביורוקרטיה של סל התרופות יפנימו את הלקח של מותו – היו גמישים, עם לב פתוח, והשאירו פתח תקציבי לתרופות וטיפולים חדשניים מצילי חיים שבאים לעולם בין הזמנים. בכך תצילו או תאריכו חיים באיכות טובה, תפחיתו סבל ואולי תיווכחו כי ישנן תרופות חדשות שיצילו רבים.

 

ולאלה שלא הכירו את כתיבתו של שלמה ז"ל הנה דוגמית אחת, מאד אופיינית לסגנונו, מגיליון האינטרנט המיוחד שפרסמנו במלאת 80 שנה ל"דבר" ביוני 2005:

 

 

 

 

 

 

 

if (screen.width > 800) { window.resizeTo(540,720); window.moveTo(screen.width-540,0);} else { window.resizeTo(460,570); window.moveTo(screen.width-460,0);} window.focus(); if (screen.width < 801) { document.write('');} else { document.write('');} 2016 / שלמה גינוסר אני משתעשע לפעמים ב"אילו". אילו "דבר" היה קיים היום – מה היה מראהו, כיצד היה ערוך, מה הייתה מהות תכניו, מי היו כוכביו, איזה נתח אוכלוסיה היה נהנה לקרוא אותו וכמה רחבה הייתה תפוצתו, כמובן. "האויב הוא סמוי ולא מובן. אבל, הוא עלול להיות גורלי לכל מה שיקר לנו. בקיצור: כוחות-רשע כלשהם גורמים לאנשים להפסיק לקרוא עיתונים!  תפוצת העיתונים, שמזה שנים הולכת ומצטמצמת, החלה  כבר ממש לצלול. בקצב כזה של הידרדרות, המנוי האחרון יטרוק את שפופרת הטלפון על בקשת העיתון לחדש את המנוי, וזה יקרה באמצע ארוחת הערב  ב- 17 באוקטובר 2016 . ואז ייגמר הכל". כך, בנימה אירונית, שאינה חפה מאי אלו סממנים של פאניקה, כתב באחד השבועות האחרונים מייקל קינסלי ב"לוס אנג'לס טיימס". במינון נמוך יותר של הומור וברטט של פחד אפל המשיך קינסלי והזהיר ש"אפשרות מחרידה זאת מאיימת על כולנו, כי קריאת עיתונים – זה מה שבסופו של דבר עושה אותנו לאמריקאים". אלא שהתפוצה ההולכת ומצטמצמת של עיתונים אינה תופעה אמריקאית בלבד. על פי נתוני האיגוד העולמי של העיתונים, המייצג 18,000 עיתונים ב- 208 מדינות, תפוצת העיתונים ירדה ב- 13 מתוך 15 החברות הותיקות של האיחוד האירופי. אבל, נתון מעניין לא פחות הוא שמכירת עיתונים בעולם כולו עלתה בכחמישה אחוזים ועל פי הערכה של האיגוד העולמי של העיתונים מהשנה שעברה – מיליארד בני אדם ברחבי העולם קוראים עיתונים. מיד נבדוק איך מתיישבים הנתונים האלה, הסותרים לכאורה. אני קורא שה"וול סטריט ג'ורנל", עיתון רציני לכל הדעות, גם לדעת המתעבים את החותם הימני המובהק של כלכלת שוק קיצונית המאפיין אותו, החליט לצאת החל באוקטובר הקרוב במהדורות האירופית והאסיינית שלו במתכונת "טבלואיד". הוא אינו חלוץ בתהליך זה. בארזים גדולים לא פחות ממנו כבר נפלה שלהבת. הטיימס הלונדוני והאינדיפנדנט, שני עיתונים אנגליים חמורי-סבר, הקדימו אותו. כך הצליחו לבלום במידת-מה את התפוצה הצונחת שלהם. עורכי ה"וול סטריט ג'ורנל" מבטיחים עיתון קומפקטי וצבעוני ומה שפחות כתבות המצריכות העברה מעמוד לעמוד. מזכיר לכם משהו על תובנות אינטרנטיות? לא קשה להבין מדוע התהליך הטבלואידי הזה צובר תאוצה. פחד האינטרנט נפל על תעשיית העיתונות הכתובה במערב. במעבר למתכונת טבלואידית (באנגליה מעדיפים את המונח "קומפקטי") מנסה התעשייה הזאת לחקות מהדורות און-ליין. שימו לב לנתון הבא: בחמש השנים 2004-1999 גדל מספר  קוראי העיתונים און-ליין בעולם ב- 300 אחוזים (!). אותי זה לא מפחיד. אני נגוע, שרוט, פריק של עיתונים. תקראו לזה איך שתקראו. אני גולש באינטרנט רגע אחד לעיתון בעיר שדה בצפון אנגליה, רגע (קצת יותר ארוך כמובן) ל"ניו יורק טיימס" ורגע לעיתון בניו זילנד. זה אמנם חלק מעבודה מסוימת שאני עוסק בה, אך גם הכיף הפרטי שלי. ושיהיו בריאים שלוש מאות אחוזי הקוראים און-ליין שהצטרפו אלי בשנים האחרונות. ייתכן, עם זאת, שבאזורים בהם השימוש באינטרנט עדיין אינו זמין דיו לחלקי אוכלוסיה רחבים, קריאת עיתונים לא רק שאינה מצטמצמת אלא אף הולכת וגדלה. קחו לדוגמה את רוסיה שבמשך שנתיים הוכפל מספר העיתונים היומיים היוצאים לאור שם, או את סין שמכירת עיתונים שם גדלה בארבעה אחוזים, נתון לגמרי לא זניח כשמדובר באוכלוסיית-ענק כזאת. כך, אולי, אפשר להסביר את העלייה במספר קוראי העיתונים בעולם, הנאמד כיום במיליארד, לעומת התפוצה המצטמצמת בארצות הברית ובאירופה. אך מה לכל זה ול"דבר"? הרי כבר עשר שנים שהעיתון המנוח אינו מתעניין עוד בנתוני תפוצה, בשיקולים בעד ונגד פורמט רחב או קומפקטי, במהדורת און-ליין באינטרנט וכיוצא באלה חידושים ותהפוכות. ובכן, זה בדיוק החיבור בין הנתונים שהבאתי לעיל לבין "דבר" שאיננו. בהפוך על הפוך, כמובן. תחושת החסך החריפה היא החיבור.   כיון שכשלושה עשורים מחיי עברו עלי בכתיבה ובעריכה בעיתון זה, אין לי סיבה לתמוה על כך שאנשים שואלים אותי מדי פעם אם אני מתגעגע ל"דבר". אני, אם יותר לי להעיד על עצמי, טיפוס א-נוסטאלגי. אני גם מסכים עם אלה הגורסים שמי שאחראי לנוסטאלגיה זה בדרך כלל זיכרון גרוע. ולכן – לא. אני לא מתגעגע ל"דבר". לא, חלילה, משום שזאת לא הייתה תקופה מרתקת של עבודה עם אנשים מצוינים, אלא מפני שאני פשוט נמנע מעומס אמוציונאלי מיותר. לעומת זאת, אני משתעשע לפעמים ב"אילו". אילו "דבר" היה קיים היום – מה היה מראהו, כיצד היה ערוך, מה הייתה מהות תכניו, מי היו כוכביו, איזה נתח אוכלוסיה היה נהנה לקרוא אותו וכמה רחבה הייתה תפוצתו, כמובן. מה שמוכיח שלא "דבר" של פעם הוא שחסר לי,  אלא "דבר" של היום. במשחק הוירטואלי הפרטי הזה מופיע "דבר" אך ורק בדפוס ועל נייר, מתמסר כולו לחוש המישוש שלי ובמקרים קיצוניים, לא אכחד, גם לחוש הריח.   לא שהייתי מתנגד לראות את "דבר" גם במהדורת און-ליין. זאת – בניגוד לאותו מייקל קינסלי מה"לוס אנג'לס טיימס" הרואה במחשב מתחרה המאיים על תרבות קריאת עיתונים והקורא למערכת החינוך להנחיל לתלמידי דור המחשב את המיומנות שבקריאת עיתון ("זיכרו!" הוא קורא בניסיון שכנוע אחרון לכל הטיפשים וכפויי הטובה, כלשונו, שהפסיקו לקנות עיתונים "עם מחשב לא תוכלו לגרש זבובים"). סטיבן ג'ונסון, לעומת זאת, שספרו "כל מה שרע הוא טוב בשבילך" יצא לאור בחודש האחרון בארצות הברית, טוען שתכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב  הרבה יותר מתוחכמים כיום ומה שעושה אותנו יותר פיקחים זה בדיוק מה שחשבנו שמטמטם אותנו: תרבות הפופ. כאן נעצור כדי שלא להיטלטל מקיצוניות אחת לאחרת.  אומנם אנחנו מדברים על "דבר" ש ל היום הקיים (לפי שעה לצערי) רק במשחק הוירטואלי הפרטי שלי, אבל גם במסגרת הגמישה וההזויה הזאת לא נגרור את "דבר" למחוזות הפופ. "דבר" חי שבעים שנים ונפל בסערה שעקרה מהנוף הישראלי את העיתונות התנועתית-הציבורית. על פי הנתונים של איגוד העיתונים העולמי, וגם על פי נתוני איגוד העיתונים האמריקאי, עתידה של העיתונות הכתובה כולה אינו מזהיר. הרבה עיתונים ברחבי העולם ייאלצו לאשפז את עצמם במחלקות לטיפול נמרץ ולא ברור באיזה מצב, אם בכלל, ייצאו משם. האם זה מעניין את הדור הצעיר בעולם? האם זה באמת חשוב? יש חברות שזה דווקא חשוב להן מאוד, ובמיוחד חשוב להן לשמר את מגוון-הקולות האידיאולוגי בעיתונות הכתובה. לא בארץ. בסקנדינביה אימצו מודל שעל פיו הממשלה מסבסדת עיתונים תנועתיים (ללא שום התחייבות מצידם, כמובן). לעומת זאת, לתנועת העבודה הישראלית, שעד כה אינה מצליחה להתרומם מגובה הדשא, זה לא מזיז כנראה. נבחריה (בלי להכליל) כולם חדי לשון, הופעתם בטלוויזיה מהפנטת והמסרים התנועתיים שהם מנסים להעביר בשפה צחה ורהוטה מהלכים קסם על קהל ההמונים. כל השומע יחרד. מה להם עיתון תנועתי? מה להם כאב ראש מיותר? יום אחד בשנות השישים, מאוחר בערב ואני, כתב צעיר, מראיין את זלמן ארן בתום ישיבת-כנסת במשכנה הישן בבניין פרומין ברחוב המלך ג'ורג'. "מראיין" זאת הגדרה מאוד ליברלית במקרה זה. אני שואל והאיש, מראשי מפא"י, מי שאחר כך היה אחד משרי החינוך החזקים ביותר –שותק. בקושי אני מצליח לחלץ מפיו שנים-שלושה משפטים. אחר כך כל גופו מתפתל ממתח מחשש שמא דיבר יותר מדי. פעמיים אני קורא באוזניו את שנים-שלושה המשפטים. הוא מאשר במנוד ראש, עדיין מהסס, ואני פונה למשרדי מערכת "דבר" ברחוב הלל. לא חולפת חצי שעה והאיש זלמן ארן מופיע במערכת. מופיע? מתפרץ פנימה כרוח סערה. הוא מבקש לראות את הכתבה. אני מסביר לו שהכתבה כבר בעריכה במערכת בתל אביב לקראת הירידה לדפוס. ארן נחרד. איך זה שהכתבה כבר בתל אביב כאשר אני עוד כאן ורק לפני חצי שעה דיברתי איתו? אני מגייס את יחזקאל הטלפרינטריסט שיסביר לו איך החומר עושה את דרכו מירושלים לתל אביב. ארן לא נרגע עד שאנחנו מעלים על הקו את עורך הלילה האגדי אריה זיו הנאלץ לקרוא באוזניו את שלושה המשפטים הרלבנטיים. אחר כך הוא עוזב סופסוף את משרדי המערכת  ואני בטוח שלמחרת הוא משכים קום באימה ואוסף את גיליון "דבר" ביד רוטטת כדי לבדוק כיצד הופיעו בדפוס שלושת המשפטים שיוחסו לו. מדוע נזכרתי באפיזודה הארנית הזאת? כבר הבהרתי שאינני מתגעגע ל"דבר" של אז. אבל על חולשה אחת לא הצלחתי להתגבר עד היום: אני אוהב את היחס המטורף של אותם אנשים למילה הכתובה. הבן-גוריונים והשרתים, הלבונים והארנים. גם הבגינים והבן-אליעזרים ועמיתיהם לדור ההוא. מדובר באנשים מכושפים, מהופנטים מהעוצמה המגית של המילה ויחד עם זאת ייצריים ואף תחמנים לא פחות, אם לא יותר, מיוצאי חלציהם הפוליטיים המאכלסים היום את תכניות האי-רוח למיניהן. הנה החיבור בין מילה שפירושה דבר לבין "דבר". האם לא לכך התכוון ביאליק כאשר הציע לעיתון את השם "דבר"?