התשובה של עמי אילון

בעקבות חקיקת חוק קק"ל פרסמתי כאן רשימה בשם"חוק גזעני ומטומטם" והעברתי אותה לכל מי שתמך בחוק. אמש קיבלתי את תשובתו של ח"כ עמי אילון שנשלחה לכל מי שתמה על הצבעתו, והנה היא לפניכם כלשונה:

 

 

מבוא

 

ביום רביעי עלתה להצבעה בקריאה טרומית הצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל  (תיקון – ניהול קרקעות קק"ל לטובת העם היהודי), התשס"ז–2007. בהצבעה זו הצבעתי בעד העברת הצעת החוק לדיון בועדת חוקה להכנה לקריאה ראשונה. הצבעתי זו עוררה תגובות, חלקן נזעמות בקרב חלק מאנשינו.  בעקבות זאת, מצאתי לנכון להסביר את מניעיי. אשמח אם ההסבר יעורר דיון בנושא הן בקרב אנשינו והן בציבור הכללי. דיון מסוג זה הינו הכרחי והוא בלבו של התהליך הדמוקרטי בו מתקיימת אינטראקציה והזנה הדדית בין תהליך החקיקה לבין הדיון הציבורי.

 

מקרקעי הקרן הקיימת לישראל מהווים כ- 13% משטח המדינה בגבולות מדינת ישראל. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי קרקעות אלה נרכשו בידי הקק"ל לשם יישוב יהודים על קרקעות אלה. הקרקעות נמסרו לניהול מינהל מקרקעי ישראל בנאמנות, תוך שהמדינה מתחייבת, באמנה שכרתה עם הקק"ל לנהל את מקרקעיה בכפוף לתזכיר ולתקנון ההתאגדות של קק"ל. בהצעת החוק הנוכחית מבקשים המציעים לתת תוקף חוקי לאותה התחייבות משנת 1961. התיקון לחוק נועד לאפשר למינהל מקרקעי ישראל להמשיך לנהל את מקרקעי קק"ל, בהתאם למטרות לשמן הוקמה הקק"ל ב-1901 –  דהיינו יישוב יהודים בארץ – ישראל.

 

בבואי לקבוע עמדה בנוגע להצעת חוק זו בחנתי את הסוגיה תוך התייחסות לשלושה שלבים עיקריים: השלב המקדמי הממוקד בעצם הטעם להתניע תהליך חקיקה, השלב השני – הדיון    שמעמיק אל מורכבות הסוגיה שעל הפרק, והשלב השלישי – השלב שמסייג ומתאים את הצעת החוק כך שתשתלב נכון במרקם הכולל של רוח החוק ורוחה של החברה הישראלית.

 

השלב הראשון – הטעם להתניע תהליך חקיקה

עוד טרם שעלתה הצעת החוק על שולחן הכנסת להצבעה בקריאה טרומית, התעוררה השאלה  האם הכנסת רשאית לדון בהצעה זו, או שמא נשיאות הכנסת, צריכה לפסול חוק זה בהתאם לסמכותה לפסול מראש הצעות חוק הנגועות בגזענות. בנושא זה אני סבור כי הסוגיה שלפנינו קשורה קשר הדוק לדמותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ולעיצוב דמותה החוקתית של מדינת ישראל. ככזה נושא זה חייב לעלות לדיון בכנסת כרשות המחוקקת, כזירה המרכזית לניהול הדיון הציבורי והשיח החברתי, וכזאת שאחת המשימות המרכזיות המונחות לפתחה הינו עיצוב חוקה לישראל.

 

 

 

פסילת הצעת החוק הזו טרם קיומו של דיון מעמיק בה תמנע ותדחיק עיסוק בנושא אשר הינו  אחד המרכזיים והמשמעותיים בו אנחנו כחברה נצטרך לעסוק ולהתמודד בשנים הקרובות. בריחה מנושא זה, כפי שעושים רבים בציבור ורבים בקרב חברי הכנסת אשר יצאו מאולם המליאה בשעת ההצבעה, לא תעלים את הסוגיה אלא תביא להחרפת המתח  החברתי והציבורי ככל שינקוף הזמן.  

על-פי השקפתי, הצעת החוק, במתכונתה הנוכחית, אינה תואמת את ערכי המדינה כמדינה     יהודית – דמוקרטית. אופן הצבעתי, בקריאה טרומית, מטרתה אחת –  לאפשר ולקדם ליבון ואיזון המתחים המובנים שבין אופייה היהודי לבין אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. ואדגיש, במידה והצעת החוק תיוותר במתכונתה הנוכחית, ולא יוכנסו בה השינויים האקוטיים, בהמשך הליך החקיקה בועדות, כפי שאפרט בהמשך, אתנגד נחרצות להצעה זו בקריאה ראשונה, שנייה ושלישית.

 

השלב השני – הדיון במורכבות הסוגיה שעל הפרק

בראייתי, הציונות, מעבר לתפקידה ההיסטורי כתנועה מהפכנית, היא מעין מהפכה מתמשכת. הרעיון הציוני לא הסתיים והציונות לא סיימה את תפקידה עם הקמתה של מדינת ישראל. נושאים של גבולות, קרקעות, זכויות קניין, יחסי גומלין בין העם היהודי בתפוצות לבין מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, וכיוצ"ב, הם נושאים רלוונטיים ותקפים גם היום. על בסיס זה, האמירה לפיה תפקידה של קק"ל ביישוב יהודים הסתיים עם הקמתה של המדינה אינה מקובלת עליי. אינטרסים אלו עדיין תקפים והינם חלק בלתי נפרד מאופייה היהודי של מדינת ישראל. לצד אופייה היהודי של מדינת ישראל מתקיים גם אופייה הדמוקרטי, אשר מחייב שמירה וכיבוד זכויות אדם וזכויות פרט כחלק מהעיקרון המהותי והבסיסי ביותר במשטר דמוקרטי. זכויות אלו של פרטים וקבוצות אינן מותנות בעקרון הרוב בדמוקרטיה והן מוגנות ומעוגנות בצווי המוסר של החברה הישראלית, במגילת העצמאות, בחוקי היסוד ובראשם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל חקיקה או קביעת מדיניות ציבורית – ממשלתית אשר סותרות עיקרון זה, באופן לא מידתי, שלא לתכלית ראויה, או באופן הנוגד את אופייה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית הינן מגונות ופסולות.

 

קריאת כיוון להמשך  

קיימת סתירה מובנית בין קק"ל כגוף העוסק ברכישת קרקעות ובהתיישבות יהודים לבין ניהול קרקעות המדינה על ידי מינהל מקרקעי ישראל. כל מי שמעוניין שקק"ל תמשיך להתקיים כגוף  המקדם את צביונה היהודי של מדינת ישראל על ידי ניהול ורכישת קרקעות לטובת התיישבות יהודית בישראל, חייב, כתנאי מקדמי, לערוך הפרדה ברורה בין המינהל לבין קק"ל בכל הנוגע לניהול האדמות.

 

 

 

 

כנקודת מוצא בסוגייה זו מקובלת עליי עמדתו העקרונית של פרופ' אמנון רובינשטיין, אשר מתנה את המשך הגשמת הרעיון הציוני, כמטרה העומדת בבסיס פעילותה של קק"ל, בנטרול הפגיעה בערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. הדבר יושג על ידי קיום התנאים הבאים: הקרן הקיימת תדרוש שינוי בחוק כדי להיפרד מהניהול הכפוי באמצעות המינהל. אם וכאשר תיפרד הקק"ל מהמינהל, יהיה עליה להחזיר למדינה את המקרקעין שקיבלה ו/או קנתה ממנה – בין שאלה נכסי נפקדים ובין שאלה נכסים אחרים. לגבי המקרקעין שיישארו בידה, קרקעות שנרכשו בידי יהודים עבור יהודים, צריך לשנות את המטרה המקורית (של מכירה אך ורק ליהודים) בשל שינוי הנסיבות ולהחכירן למטרות המשרתות את המדינה וערכיה, בלי שים לב לזהותו הלאומית של החוכר. למשל, אין למנוע החכרה ליישוב של חיילים משוחררים לא יהודים או של מוסד המחנך למען שיתוף בין יהודים וערבים, או לבית ספר יהודי-ערבי גם אם החוכרים אינם יהודים. לעומת זאת, אין להעלות על הדעת שמקרקעי הקרן הקיימת יוחכרו למוסד אנטי ישראלי הפועל לביטול אופייה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. תהא זהות החוכר אשר תהא. בדרך זו ניתן יהיה לשמור על הרעיון המקורי של הקק"ל ולא לפגוע בערכי היסוד של ישראל.

 

 סיכום

הצבעתי בקריאה טרומית מטרתה אחת – ליבון ודיון מעמיק בשאלת המתח שבין אופייה היהודי לבין אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

לגופו של עניין, הפרדת אדמותיה של קק"ל מאדמות מינהל מקרקעי ישראל וקביעת קריטריונים המשרתים את הרעיון הציוני, שלא על בסיס לאום, הם אשר יהוו את האיזון הראוי שבין קיומה של מדינת ישראל כביתו של העם היהודי לבין קיומה כמדינה דמוקרטית. בריחה מעיסוק בנושא זה מהווה מעילה בזכות ובחובה שלי כנבחר ציבור וכאיש תנועת העבודה. הכנסת, המשמשת ככיכר העם בישראל, חייבת להידרש לנושא זה בדיון נוקב בועדות השונות. אני סבור כי גם במידה ודיון זה יעלה מתחים וקשיים בין חלקי החברה, הרי שהתחליף – זריקת תפוח האדמה הלוהט לדורות הבאים ולבג"צ רק יחריף את הבעיה ויהווה התחמקות לא אחראית מתפקידי ומתפקיד חבריי לכנסת לאזן בין קיומה של מדינת ישראל כביתו של העם היהודי לבין קיומה כמדינה דמוקרטית המקדשת את כבודם וזכויות האדם והפרט של כל אזרחיה.  

 

 

                                                                                                                        בברכה,

                                                                                                                        עמי אילון