קדימה לעבודה? לא, תודה

בניגוד לרוב המושבות והמנדטים הבריטים בעזבם את הארץ לא הותירו לנו את שיטת הבחירות והממשל שלהם וחבל. רוב המדינות שירשו את השיטה הבריטית הצליחו לשמר מידה רבה של דמוקרטיה וממשלה מתפקדת. לעומת זאת רוב המדינות החדשות שניסו לאמץ שיטות אחרות, ובעיקר השיטה הנשיאותית, נכשלו.

 

עיקרה של השיטה הבריטית הוא משטר דו-מפלגתי הנשען על בחירות אזוריות-רוביות. מפלגה אחת שולטת ובוחרת את ראש הממשלה. כל עוד הוא נהנה מאימון מפלגתו והפרלמנט הוא בעל סמכויות אדירות, יותר מכל ראש רשות מבצעת בעולם הדמוקרטי. אבל, ברגע שנכשל ניתן להחליפו בנקל. כל עוד כוחו עמו הוא ממנה את השרים בהתחשבות, כמובן, עם מוקדי הכוח במפלגתו.

 

אנחנו נשארנו עם שיטת משפט בריטית אך עם שיטת בחירות שהובאה מכתריאליבקה ושיטת ממשל מחלם. מפא"י, מפלגת העבודה והליכוד החמיצו את ההזדמנות לשנות את השיטה לנוסח ממותן במקצת של השיטה הבריטית על פי המודל הגרמני או הסקנדינבי. במקום זאת נפלנו בפח הבחירה הישירה המשחיתה וחסרת השחר של רייכמן-נתניהו. אנו חייבים תודה לאריק שרון שביטלה במהירות האפשרית אף כי הביטול פגע לטווח קצר ביכולתו לתפקד בתוך הליכוד.

 

במציאות הקיימת ממשלה יציבה יכולה להתקיים רק עם היא מונהגת על-ידי נציג סיעה שלה לפחות שליש מהח"כים – 40 או יותר. מ-1996 אין לנו מצב כזה, למעט בימי ממשלת שרון הראשונה עד לוויכוח על ההתנתקות. הוויכוח הזה הוכיח כי אם אין למפלגה הראשית מצע אידיאולוגי משותף, דרך ברורה של קבלת החלטות ומשמעת כלפי ההחלטה שהתקבלה כדין אין כל ערך למספר הח"כים הגדול.

 

זהו הפרדוכס הגדול של השיטה הישראלית – הניגוד בין הצורך במפלגות גדולות לבין היכולת לקבל הכרעה אידיאולוגית ברורה. בנוסף, גם כאשר קיימת הסכמה בתחום רעיוני אחד – מדיני-ביטחוני, למשל, ואין הסכמה בנושאי כלכלה-חברה ושלטון החוק, יכולה מפלגה גדולה להתפלג ולהתפרק באמצע קדנציה.

 

לכן, גם אם עדיף משטר שביסודו שתי מפלגות גדולות הרי הדבר לא יועיל אם בכל אחת מן המפלגות לא יהיה מצע משותף ומקיף. כך, למשל, בשנים 1981- 1996 היו לנו שתי מפלגות גדולות עם מצע ברור וקו הפרדה אידיאולוגי בלתי משתמע לשתי פנים. לכן כל אחת משתי המפלגות קיבלה מספר מנדטים גבוה ואפשר לה להקים קואליציה עם מפלגות קרובות לה או ללכת לממשלת אחדות עם המפלגה הגדולה השנייה. לצערנו, בגלל שמעון פרס והתרגילים שלו נפגעה השלמות האידיאולוגית של מפלגת העבודה והחלו להיטשטש הגבולות בין שתי המפלגות הגדולות. ממשלת רבין של 1992 היתה האחרונה שהציגה קו אידיאי ברור המבוסס על כוחה של מפלגה אחת מובילה.

 

עכשיו מנסים לחדש את הסופרמרקט הרעיוני בהצעה להקים רשימה משותפת לעבודה ולקדימה. אף אחד עוד לא רשם את הפטנט על שמו אך כדאי לטפל ברעיון בעודו באיבו:

 

 

ראשית, מי שרוצה ללכת בדרך הזאת במפלגת העבודה חייב לנסח מצע רעיוני ברור ומקיף ודרכים לשמירת המחויבות כלפיו. במפלגת העבודה עצמה טרם הצליחו בכך.

שנית, אין מקום למערך פדרטיבי שהוא מקור לצרות, כמו ההקמה האומללה של "ישראל אחת" עם גשר של דוד לוי. המערך עם "מימד" הוא בעל אופי אחר וייחודי, אך פרט לכך אסור לחזור על הטעות ההיא.

שלישית, לא ברור עם איזה "קדימה" יתקשרו ומה יכול להיות החוט המקשר. בינתיים קדימה בירידה בסקרים אך היא תדרוש כיסאות על סמך כוחה הפרלמנטרי הנוכחי שהוא מוגזם לכל הדעות.

רביעית, מי יבחר ברשימה ובעיקר מי יקבע מי יעמוד בראשה? סקרים, כמו במפלגת המרכז של מרדכי, מרידור וליפקין-שחק? פריימריז בזיופים כמו במפלגת העבודה?

ולבסוף, ההיסטוריה מלמדת שאיחודים ומערכים מקבלים לרוב פחות קולות מאשר הליכה בנפרד. לפי הסקרים העבודה בראשות ברק וקדימה בראשות ציפי לבני יקבלו בנפרד יותר מנדטים מכפי שיש היום לקדימה ועבודה בכנסת ויהיה להן סיכוי טוב יותר להרכיב את הממשלה הבאה. ההליכה בנפרד גם תפתור טוב יותר מכל סקר מדגמי מי יהיה המועמד להרכבת הממשלה (זוכרים עדיין את ההחלטה האווילית של מפלגת המרכז להעדיף את איציק מרדכי על פני ליפקין-שחק או דן מרידור בגלל הסקרים?).

 

לכן, מפלגת העבודה צריכה להמשיך ללכת בנפרד, תוך חידוד המסר הרעיוני שלה. קדימה תחליט כרצונה. אם יהיו פניות על בסיס אינדיווידואלי או קבוצתי מצומצם לקראת הבחירות יהיה מקום לדון ולבחון כל פניה לגופה.